(1) 
אשְׁלֹשָׁה מַטְבֵּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, ב כְּרִיכוֹת ברה״י בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד ג וְכִכָּרוֹת שֶׁל בעה״ב בַּעַל הַבַּיִת , וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִבֵּית הָאוּמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.:
אשְׁלֹשָׁה מַטְבֵּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, three coins stacked one atop another; bundles of grain in a secluded area; loaves of a homeowner, as each shapes his loaves in his own unique manner; wool fleeces that are taken from the house of a craftsman, as each craftsman processes the wool in his own unique manner; jugs of wine; or jugs of oil. If one finds any of these, he is obligated to proclaim his find.
מתני׳ ואילו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא וכו׳ – אמרי׳: תנינא, דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן בקרקע – חייב להכריז. ואם בא ישראל ונתן סימני הכלי – נוטל גם הפירות. וכן כל כיוצא בהן.
ורמינן עלה הא דתניא: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן – נוטל הדבר שיש בו סימן וזכה הלה בדבר {שאין בו סימן}.1
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194 המלים חסרות.
שלשה מטבעות זה על גבי זה: אמר ר׳ יצחק מגדלאה והוא שעשוין כמגדלין אבל משלחפי שלחופי כמפוזרות דמו [והרי הן]15 שלו פירוש משלחפי מקצת מטבע זה על מקצת מטבע זה כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחיפינון16 לידוהי:
מאי מכריז אמר רבינא טיבעא מכריז:
1. מעות בכיס או כיס כמות שהוא: חסר ב-גט .
2. לכל הפירושים במאמר, השוה פירוש ר״ח בקיצור.
3. סימן: גט , גי , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״סימנין״.
4. לפירי: וכן כ״י נ . חסר ב-גט , גי , דפוסים.
5. ומדלא אית ביה: וכן כ״י נ . גי , דפוסים: ״ומדלית״.
6. במנא: דפוס קושטא : מנא .
7. שמע: וכן גי , כ״י נ . דפוסים: שמעינן .
8. מידי: גי , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
9. בדמהדרי: וכן כ״י נ . דפוס קושטא : בדמהדר . דפוסים : במהדר .
10. ליה: חסר בדפוסים.
11. מהדרי, דמהדרי: דפוסים: מהדר, דמהדר .
12. אוגנים: גי : ״אוגניים״.
13. מנא: חסר בדפוסים .
14. אוגנים: גי : ״אוגניים״.
15. והרי הן: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״ואחרי הן״.
16. שלחיפינון: כ״י נ , דפוס קושטא : ״שלחיפינן״. דפוסים : שלחפינהו .
1כמגדלין רויחא מתתאי ומציאה עלויה לזוטרא עילוי מציעתא תניא נמי הכי מצא מעות מפוזרין וכו׳. עשויין כמגדלין חייב להכריז כי בודאי דרך הנחה היא זו ויש סימן בזו ההנחה והני מילי ברשות היחיד או בסימטא אבל ברשות הרבים אם הניחן שם ושכחן אבידה מדעת היא מפני שהן מתפזרין ברגלי האדם והבהמה ההולכים שם כל היום ועוד לא יהיה לו בהן סימן אי נמי דאשכחינהו בגומא. ואלו הן כמגדלין שלשה מטבעות זה על גב זה כלומר וכמה הן שהן עשויין כמגדלין ויהא חייב להכריז שלשה מטבעות וכו׳ אבל שנים אף על פי שעשויין כמגדלין לא.
2מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ואי אמרת דילמא מכריז מקום ולא מצי לאקשויי דתרי דרך נפילה הם דאיתרמי ונפלי אהדדי אבל מנין לא הוי סימן אלא משום דרב ששת פשיט לה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן ואשכחן נמי בברייתא דלעיל במה דברים אמורים בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז משום דמנין הוי סימן והוא דלא אכריז בדי משום הכי אמר מנין.
3מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי לרבי יוחנן מקשה דאמר אפילו כעין של מלך אחד והא ודאי לאו סימן הוא דאורחיה דאיניש דמנח להו הכי אלא אמאי מכריז משום סימן של מנין אי הכי אפילו תרי נמי טיבעי מכריז ואי אמרת לרבא יכריז מקום. אפשר מפני שהם דבר מועט אין מקומן מסויים ואין אדם זוכרו ומתיאש מהן.
4כחצובה עיגול. כסולם כולם זה על גבי זה אלא שהן נמשכין לאחוריהן מעט מעט כל אחד מחברו כשליבות הסולם הסתום. והיינו דפשט רב נחמן כל שאלו מכניס קיסם תחתיהן וניטלין בבת אחת והיינו כסולם וכן כאבני בית קוליס הוי סימן והא דאמר רבי יצחק לעיל דבעינן עשויין כמגדלין כשהן זו על גבי זו דההוא אימר איתרמי דנפלי אהדדי ודרך נפילה הוא אבל אפשר שיש ענינים אחרים שהן נראין דרך הנחה ומכריז מנין.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם בספר אחר מספרי הראב״ד ז״ל כתוב הגהה על דברי הראב״ד ז״ל.
4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
שלש מטבעות זו על גב זו חייב להכריז פיר׳ דמצי לאהדורה בהאי סימנא, אמר ר׳ יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין, פירוש שהן נתונין מטבע על גבי חבירו בכיווןא, שלא יצא אחד מחבירו ולא יכנסב, תניא נמי הכי בתוספתג בבא מציעא דנזיקין מצא מעות מפוזרין וכול׳ הא גופה קשיא, אמרת מעות מפוזרין פירוש אחד לכאן ואחד לכאן, הרי אלו שלו, הא שלחופי משלחפי פירוש דראש כל מטבע בחצי חבירוד, ויש מפרשה שפה עם שפה, מיהו שוכבין על צד חייב להכריז, אימא סיפה עשויין כמגדלין חייב להכריז, הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו, ופרקינן תנא כל שאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו.
א. וכן פירש ר״ח. ודלא כמו שפירש רש״י את דברי ר״י מגדלאה לפי דברי ר׳ חנינא דבעי ג׳ מטבעות בג׳ גודלים, אלא דצ״ב דהרי פירושם לא קאי אף לר׳ יוחנן, דהא ר׳ יוחנן אמר, אפילו של מלך אחד מכריז, ומשמע דבג׳ מלכים כ״ש דמכריז, ולרבנו ולר״ח משמע שצריך דוקא בגודל אחד דהיינו של מלך אחד, ובדוחק גדול הי׳ אפשר לומר דרבנו ור״ח רק באו לאפוקי היכא דהיו הג׳ מטבעות בג׳ גודלים דלא כסדר שאמר ר׳ חנינא, אבל היכא דהם בסדר שאמר ר׳ חנינא גם הם מודים דהוי כמגדלים, וסברי דאף בגודל אחד הוי כמגדל וכדעת ר׳ יוחנן, ורבנו פירש כן לדעתו שפסק כר׳ יוחנן, אלא דבר״ח משמע שפסק כר׳ חנינא דסובר דמגדלים הוי ג׳ גודלים וא״כ צ״ב מנ״ל לפרש דברי ר״י מגדלאה דלא כר׳ חנינא, וי״ל דממה דלא פירש ר״י מגדלאה לציור דר׳ חנינא והביאה לו הגמ׳ ראי׳ מברייתא שאמרה בסתם ג׳ מטבעות זה ע״ג זה. הי׳ משמע לר״ח דלר״י מגדלאה ס״ל דלא בעי ג׳ גודלים, אלא דוקא גודל אחד של מטבעות, אולם לאחר שפירש ר׳ חנינא דצריך ג׳ גודלים וס״ל ד״זהו כמגדלים״ (- לשון ר״ח) א״כ אף בברייתא נסביר דהוי ג׳ גודלים.
ב. בהגהות הגר״א כתב דמהשמטת הרמב״ם לאוקימתיה דר׳ חנינא, מבואר דלא למד כרש״י דר׳ יצחק ס״ל כר״ח, אלא דר״ח ור״י פליגא אליבא דר״י מגדלאה ויעוי׳ כשו״ע (רסב, יב) שהמחבר סתם דבעי זעג״ז, והרמ״א הסביר דהיינו כדברי ר׳ חנינא ובביאור הגר״א כתב דפסקו כר״ח דהלכה כמותו נגד ר׳ יוחנן. ור״י מגדלאה ס״ל כוותיה ואין הלכה כיחיד נגד שנים, [ולדעת רבנו מבואר דר׳ יצחק לא ס״ל כר״ח], ומבואר מדבריו דדוקא לשיטת הרמב״ם נחלקו בדעת ר״י מגדלאה, אבל לשיטת המחבר והרמ״א אף ר״י מגדלאה סובר כר״ח, ולכן אפשר לצרפו כנגד ר׳ יוחנן. ובמשפט האבדה הקשה דמנ״ל להגר״א דגם המחבר ס״ל כרמ״א דילמא המחבר שסתם ס״ל כדעת הרי״ף [כמו שהסביר הנמוק״י] וכרמב״ם דלא פסקינן כר׳ חנינא, ותירץ מו״ח שליט״א דגם בב״י הביא רק לשיטה זו שצריך רויחא למטה, ולכן הי׳ פשוט להגר״א דגם המחבר ס״ל כרמ״א.
ג. תוספתא ב״מ פ״ב ה״כ.
ד. בריטב״א כתב שזהו כסולם, ומשלחפי פירושו שראשו של זה בצד עיקרו של זה, או שרוכב עליו משהו. ויעוי׳ ברש״י שכתב דמשלחפי היינו שמקצת על חברתה ומקצת ע״ג קרקע. ובכסולם פירש שרוב אמצעי נמצא ע״ג התחתון. ויש להסתפק בדברי רש״י אי ס״ל כרבנו.
ה. לכאורה הוצרך לפירוש זה משום קושית הראשונים מ״ש שלחופי משלחפי מסולם [ובר״ח פירש דסולם היינו: נתונים כסדר בארץ והפרש ביניהן].
המוצא כלי ריקן ולפניו פירות ותבע אחד את הכלי ואת הפירות ונתן סימן בכלי אינו מחזיר הפירות חזקה שתי אבדות הם ואם היו הדברים מראים שהכל לאחד ומכלי זה נפלו פירות אלו חייב להכריז אלא אם כן בא בעל הכלי ונטל את הכלי בסמניו ולא תבע את הפירות וכן הדין בכל דבר שאין בו סימן הנמצא בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד עד שיבא בעל הסימן ויטול את שלו בסמניו ולא יתבע את השאר וכיצד נדון אם הם לאחד אם לאו היה אחורי הכלי לפני הפירות אין פירות אלו של בעל כלי בשום פנים אבל אם היו פני הכלי מוטים כלפי הפירות יש לחוש שממנו נפלו ובלבד שלא יהו אגנים לכלי והם שפה המעכבת שכל שיש לו אגנים אלו נפלו משם היתה השפה מעכבת מהם קצת וכן דוקא בפירות המתגלגלין מהר אבל דבר המסתרך כגון פשתן וכיוצא בו אף בלא אגנים אי אפשר שלא להתעכב שם מעט ומעתה כל שנשתיירו מאותן הפירות על כל פנים חייב להכריז הדברים מראים שהכל לאחד ואפילו אחורי כלי כלפי פירות וכן הדין בכיס ומעות וכל הדומים לאלו:
מעות שנמצאו אחד מכאן ואחד מכאן ושלישי על גביהן כאבני בית קלוס הרי זה סימן וכן אם היו עומדים כסלם זה על מקצת זה עד שאם יכנס קיסם ביניהם ניטלין בבת אחת היו עומדים כשיר ר״ל בעגול הדבק כנקוד הסגול או כשורה ר״ל זה אצל זה כשלשה ווין או כחצובה והוא עגול הרחוק מעט זה מזה כשלשה רגלי קנקן כל הפוסקים דנוה בספק ואני אומר לדעת הפוסקים כר׳ יוחנן שכל אלו סימן ולא נשאלה בגמרא אלא לדעת הפוסק והוא שעשויים כמגדלים:
כאבני בית קוליס. וא״ת והא אמרינן בפרק ד׳ מיתות דאין נותנין סימן בעבודה זרה ואין מזכירין שמה אלא הנהו דכתיבי באורייתא ואף על גב דתנן בפרק קמא דעבודה זרה קלניא וסטרוניא דהוי שם עבודה זרה התם היינו כדי לידע דינם ומשום הכי צריך להזכירם אבל הכא לא היה צריך להזכירם דהוה מצי למימר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. ואומר ר״ת שאין שמה קוליס וקוליס הוא לשון גנאי כמו לעג וקלס והגוים קורין קילס לשון שבח וחכמים כנו אותן לגנאי ולכך קראוה מרקוליס מר הוא לשון חילוף וכו׳ מר קילוס חילוף קילוס בקוליס ותדע מדקתני בית קוליס ולא קתני כאבני מרקוליס. תוספות חיצוניות והרא״ש.
כך גירסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע ותו לא ופירש שאין סימן למטבע שהרבה טבעין במטבע אחד. אבל הרי״ף מוסיף בגירסא אימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל וכן היא במקצת הספרים ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה אלא שהוא כתב שמו עליו עכשיו על זה אפילו כן אינו סימן דאימר אפוקי אפקיה ומאיניש אחרינא נפל. ואם תאמר אם כן אף בכל אבידות דעלמא נחוש למכירה ולא נחזיר לעולם בסימנין. יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות והוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בזה והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן וכענין שכתבתי למעלה גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו האוצרות. הרשב״א.
ולאו למימרא דחיישינן שמא לא אבד הוא כלום אלא אחר דאם כן היאך ידע זה דההוא אחרינא אבד את שלו עד שהוא בא ונותן סימנין אלא דחיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם והוציא האחד ואבד האחרת ואותה שהוציא גם כן נאבדה מיד אותו וכו׳. הר״ן.
וזה לשון הריטב״א: ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לפי שאין סימן למטבע יש מפרשים לפי שהרבה טובעין במטבע אחד ואינו נכון ואחרים פירשו דחיישינן שמא הוציאה וכך היא במקצת הנוסחאות בגמרא דאמרינן אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל כלומר דחיישינן שמא הוציאה וכששמע המכריז אמר בלבו שנפלה מחברו ובא הוא ונותן סימניה.
ויש מקשים אם כן כל אבידה דעלמא ניחוש למכירה או למתנה ואפילו נתן סימניה או עדים שהיה שלו לא נחזיר שמא מכרה או נתנה. ויש לומר דמעות להוצאה קיימי ואיכא למיחש שמא הוציאם אבל למכירה לית לן למיחש שאין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו אלא אם כן בדבר העומד לימכר כחבית רשומה אחר שנתפתחו האוצרות וכדאיתא לעיל. ועוד דשאני הכא שהוא יודע שאין לאחרים מטבע כיוצא בזה שטבע על שמו. והרמב״ן פירש דהכא לא חיישינן שזה לא אבד כלום ומיד חברו נפל שנתנה לו ואמר עכשיו סימנים בדדמי. דלהא ליכא למיחש כי מנין זה יודע שנפלה מיד חברו אלא הכא הכי אמרינן כי אף על פי שהמטבע הזה טבעו זה עתה על שמו שהוא סימן שלו כיון שהמעות להוצאה עומדים אין כאן סימן ואפילו תימא שנפלה לו סלע אני אומר שנפלה גם כן לאחרים ואין כאן סימן שזו היא שלו סוף סוף כיון שהמטבע הוא יוצא דבר שאין בו סימן הוא ואף על פי שהמטבע טבוע מחדש ועל שמה והיינו דקאמר שאין סימן למטבע. וזה הנכון. עד כאן.
שלשה מטבעות מונחים זה על גב זה, כריכות (אלומות תבואה) ברשות היחיד, וככרות לחם של בעל הבית, שכל אדם עושה לעצמו ויש להם יחוד בצורתם, וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן, שכל אומן מעבד אותם בצורה שונה במקצת, כדי יין וכדי שמן — הרי על כל אלו חייב להכריז.
three coins stacked one atop another; bundles of grain in a secluded area; loaves of a homeowner, as each shapes his loaves in his own unique manner; wool fleeces that are taken from the house of a craftsman, as each craftsman processes the wool in his own unique manner; jugs of wine; or jugs of oil. If one finds any of these, he is obligated to proclaim his find.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : טַעֲמָא, דְּמָצָא פֵירוֹת בִּכְלִי וּמָעוֹת בְּכִיס; הָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: דמָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, ה כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; ו מִקְצָתָן בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִקְצָתָן בַּכִּיס וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, חַיָּיב לְהַכְרִיז.
GEMARA: The Gemara infers from the mishna: The reason one is obligated to proclaim his find is that he found produce inside the vessel or coins inside the pouch; but if he found a vessel and produce was before it, or if he found a pouch and coins were before it, those, the produce and coins, belong to him. The Gemara comments: We learn from this mishna by inference that which the Sages taught explicitly in a baraita: If one found a vessel and produce was before it, or if he found a pouch and coins were before it, those, the produce and coins, belong to him. If some of the produce is in the vessel and some of the produce is on the ground, or if some of the coins are inside the pouch and some of them are on the ground, one is obligated to proclaim his find.
ד. ד רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:י״ג
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״ט
ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:כ׳
ו רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״ט
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״ט
ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:כ׳
ו רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״ט
גמ׳ טעמא דמצא כו׳ – התם הוא דאמר שהפירות לבעל הכלי.
הא כלי ולפניו פירות – הרי אלו הפירות של מוצאן ואע״פ שהכלי לבעל הסימן את הכלי יחזיר ואת הפירות יעכב לו ולא אמרינן מהאי מנא נפל.
מקצתן בכלי כו׳ – הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס.
גמ׳. טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס, הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דתנו רבנן מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן ע״ג קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע״ג קרקע חייב להכריז, ורימנהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל סימן ונטל את שלו זכה הלא בדבר שאין בו סימן. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי, רב פפא אמר הא והא בצנא ופרי ולא קשיא הא דאישתייר בה מידי הא דלא אישתייר בה מידי, ואיבעית אימא הא והא דלא אישתייר בה מידי ולא קשיא הא דמהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא מהדרי אפיה לגבי פירי, ואב״א הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא, הא דאית ליה אוגנין לצנא הא דלית ליה אוגנין לצנא.
א גמרא ומדייקים בלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שמצא פירות המונחים בתוך כלי ומעות המונחים בתוך כיס. הא [הרי] אילו מצא כלי ולפניו פירות, או כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. לפי זה תנינא להא [שנינו במשנה דבר זה], דתנו רבנן [ששנו חכמים] במפורש בברייתא: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. מצא מקצתן של הפירות בכלי, ומקצתן על גבי קרקע, או מקצתן של המעות בכיס ומקצתן על גבי קרקע — חייב להכריז, שהרי אז ברור שמשם נפלו.
GEMARA: The Gemara infers from the mishna: The reason one is obligated to proclaim his find is that he found produce inside the vessel or coins inside the pouch; but if he found a vessel and produce was before it, or if he found a pouch and coins were before it, those, the produce and coins, belong to him. The Gemara comments: We learn from this mishna by inference that which the Sages taught explicitly in a baraita: If one found a vessel and produce was before it, or if he found a pouch and coins were before it, those, the produce and coins, belong to him. If some of the produce is in the vessel and some of the produce is on the ground, or if some of the coins are inside the pouch and some of them are on the ground, one is obligated to proclaim his find.
הכל
(3) וּרְמִינְהוּ: זמָצָא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל סִימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ, זָכָה הַלָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן.
And the Gemara raises a contradiction from another baraita: If one found an item on which there is no distinguishing mark alongside an item on which there is a distinguishing mark, he is obligated to proclaim that he found both. If the owner of the item with the distinguishing mark came and took his item but did not claim ownership of the other item, the other person, who found the items, acquires the item on which there is no distinguishing mark. This halakha should also apply when one finds a vessel on which there is a distinguishing mark and produce on which there is no distinguishing mark.
ה״ג: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן כגון מעות לפני כיס.
חייב להכריז – על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס.
בא בעל סימן ונטל את שלו – את הכיס ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות.
גמרא: ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. פירוש ובודאי דהא קמשמע לן דחייב להכריז על הכל כדי שיחזור הכל בסימן אחד כיון דהוי בצדו ואיכא למימר דמיניה נפלה ומיניה הוא דרמינן אמתניתא ואדוקיא דמתניתין.
בא בעל סימן ונטל את שלו פירוש שהודה שהדבר שאין בו סימן אינו שלו ושלא אבד לו אלא הכלי לבדו זכה הלה בדבר שאין בו סימן ולא הוי יאוש שלא מדעת דמסתמא כבר ידעו בעלים של פירות ונתיאשו קודם שבאו לידו של זה כל היכא דהוי מילתא דיקירא וכיוצא בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בפרש״י בד״ה בא בעל הסימן כו׳ ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות. ותימא דאם כן מאי קמ״ל פשיטא דזכה וי״ל דסד״א כיון שמונחים זה בצד זה אנן סהדי דמאדם אחד נפלו ואם כן האי דיהיב סימן באחד מהם ואומר שהחפץ השני אינו שלו חשדינן ליה דמשקר אלא הכל של אדם אחר הם ויכריז עדיין עד שיבא שום אדם ויתן סימן בדבר שיש בו סימן ויזכור ג״כ במה שהיה בצדו וכ״ש אי איירי בכיס ומעות כפרש״י א״כ נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד הם והאי דקאמר שהכיס שלו ולא המעות משקר לגמרי ואפילו הכיס נמי לא מהדרינן ליה אלא יכריז עוד קמ״ל דלא אמרינן הכי אלא אפ״ה זכה זה בכיסו וזה במעות כנ״ל נכון לפרש״י:
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת: מצא דבר שאין בו סימן שהיה בצד דבר שיש בו סימן — חייב להכריז. ואם בא בעל החפץ שיש בו סימן ונטל את שלו ולא תבע את הדבר האחר שאין בו סימן — זכה הלה, המוצא, בדבר שאין בו סימן. ומדוע לא נאמר כן אף בכלי ובפירות שלפניו!
And the Gemara raises a contradiction from another baraita: If one found an item on which there is no distinguishing mark alongside an item on which there is a distinguishing mark, he is obligated to proclaim that he found both. If the owner of the item with the distinguishing mark came and took his item but did not claim ownership of the other item, the other person, who found the items, acquires the item on which there is no distinguishing mark. This halakha should also apply when one finds a vessel on which there is a distinguishing mark and produce on which there is no distinguishing mark.
הכל
(4) אֲמַר רַב זְבִיד: לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבָּא וְכִיתָּנָא, הָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי.
The Gemara cites several possible resolutions to this contradiction. Rav Zevid said that this is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of both the vessel and the produce, is referring to a container and flax. Since the flax fibers are intertwined, when part of the flax falls out of the container, all of the flax would fall out. Therefore, the fact that the flax is completely outside the container is not an indication that it was never in the container. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a basket and produce. Had the produce fallen out of the basket, presumably some produce would remain in the basket, because the individual units of produce are not connected. Therefore, the fact that no produce was found in the basket indicates that the produce did not fall out of the basket.
ערך צנא
צנא – א(בבא מציעא כה.) הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי (נדרים מט:) ר״ש שקל צנא אכתפיה ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעלה פי׳ היה מוליכה לבית המדרש ויושב עליה ומתכבד ממנה שאינו יושב על גבי קרקע והוא כלי שדרך לשום שם פירות.
א. [קארב.]
הא – דקתני הרי אלו שלו.
בכובא וכיתנא – גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מינה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והא דקתני חייב בצנא ופירי דעבידי דשרקי ונפלי מיניה כולהו.
הא בכובא וכיתנא – פי׳ רש״י דמתני׳ בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי״א דכיתנא אקרי פירי כדאמרינן (בבראשית רבה) ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתני׳ בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהם בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ור״ח פי׳ דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר כו׳ בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע״פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרס בסמוך הא והא דאשתיירי ביה.
תוס׳ בד״ה הא בכובא כו׳ ורבינו חננאל פי׳ כו׳ נ״ב פי׳ ולפי פירושו יכול לסבור כסברת התוס׳ או כרש״י והשתא ל״ק הא פירי קתני משום דקאי על מקצתן כו׳ ונוכל לפרש דסיפא דברייתא מיירי בפשתן ודו״ק:
בא״ד דפריך אמאי דקאמר כו׳ נ״ב ואין להקשות אמאי לא פריך מרישא די״ל ברישא דברייתא אחריתי דקחני מצא דבר שאין בו סימן כו׳ דחייב להכריז והיינו כמו שמפרש בסיפא בא בעל בית כו׳ וחד בבא הוא ודו״ק:
בא״ד ולפי זה גרסי׳ בסמוך כו׳ נ״ב פי׳ וקאי על דברי רב פפא דאמר הא דאשתייר והא דלא אשתייר ודחה הקושיא ואומר דלא תקשי מאידך סיפא דבא בעל בית ונתן בו סימן דלא איירי באשתייר כדסלקא דעתא אלא איירי דוקא בלא אשתייר וחוזר התלמוד ואומר לעולם שניהם באשתייר וכדאקשי׳ כו׳ ודו״ק:
אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא. פירש רש״י דמתניתין וברייתא קמייתא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דלא שריק ואם איתא דהאי כיתנא מהאי כובא הוה משתייר מיניה בכובא והוא הדין בכיס ולפניו מעות מהאי טעמא ודקתני אידך חייב להכריז בצנא דפירי דעבידי דשרקי ונפלו מיניה כולהו.
והקשו בתוספות דהיכי אפשר לאוקמי מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דוקא ולא בפירות דהא בהדיא קתני בהו פירות וכיתנא לאו פירות הוא דאף על גב דאמרינן בבראשית רבה ויבא קין וגו׳ זרע פשתן הביא זרע פשתן הוא דמקרי פרי אבל פשתן גופיה לא מקרי פרי. לכך פירש בתוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי דסתם צנא יש לו אוגנים ואלו הוו פירות מהתם הוה משתייר מינייהו בצנא וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דסתם כובא אין לה אוגנים ולהכי לא משתייר בגוה ואף על גב דהוו מהתם. ויש מפרשים דכולה מילתא תליא בכובא או צנא דהוא הדין בכובא ופירי וצנא וכיתנא אלא דאורחא דמילתא נקט דאורחא דכיתנא בכובא ואורחא דפירי בצנא. ואחרים פירשו דדוקא נקט כובא וכיתנא דאיירי דכובא אין לה אוגנים וגם הפשתן קשור חבילות אפשר דנפל מינה ולא משתייר מידי אבל צנא אית לה אוגנים והפירות גם כן אינם דבוקים ואלו הוו מהתם לא סגיא דלא משתיירי מינייהו התם. ולפירוש זה לא ידעינן כל היכא דהוו כובא ופירי וצנא וכיתנא בתר הי מינייהו אזלינן ותלמודא נמי לא קים ליה שפירן ומאי דפסיק ליה נקט. ומביאין עוד ראיה בתוספות לפירושא דהא באוקמתיה דרב פפא אמרינן הא דמהדרי אפיה לגבי פירי והא דלא מהדרי וכו׳ איבעית אימא הא והא דמהדרי אפיה והא דאשתיירו ביה והא דלא אשתיירו ביה דכל היכא דלא אשתיירו ביה אף על גב דמהדרי אפיה כלפי פירי מיהת הרי הן שלה והיינו צנא ופירי ואלו לפירוש רש״י אליבא דרב זביד בצנא ופירי קאמר שנוטל ומכריז ואין זו שיטת התלמוד שיבא רב פפא להפוך דברי רב זביד אלא שבא להרחיב בדבריו ולעשות בו חלוקים.
אבל לפירוש התוספות לרב זביד נמי בצנא ופירי קאמר שהן שלו ורב פפא בא לבאר כיצד הן שלו. הריטב״א.
כתוב בגליון וזה לשונו: הא בכובא וכיתנא לפירוש התוספות קצת קשה דלימא איפכא דמתניתין ברישא ולרש״י ניחא אך לשניהם קצת קשה הא דקאמר זכה הלה במה שבידו הוי מילתא דפשיטא כיון שזה מודה שאינו שלו וגם קצת קשה דעל המשנה מיד קודם שהביא הברייתא יאמר ורמינהי ולפירוש ר״ח ניחא ולפירוש ר״ח הפירוש הא דקאמר זכה הלה אפילו אשתייר קצת איירי בכובא וכיתנא דאין דרך שיפול דבר ממנו שכולו נשאר בפנים וכן הא דאית ליה אוגנים אז כולו נשאר בפנים. עד כאן.
וזה לשון הריצב״ש: לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי. פירש רש״י מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפול הוה משתייר ביה קצת מן כיתנא אבל ברייתא בצנא ופירי דעבידי דשרקי כולהו ואפשר דמצנא נפול משום הכי חייב להכריז והקשו עליו דמתניתין וברייתא קמייתא קתני בהו פירות ולא משמע כיתנא. עוד קשה לי דלפי פירושו אמאי קאמר רב פפא בתר הכי הא והא בצנא ופירי הכי נמי הוה מצי למימר הא והא בכובא וכיתנא הא דאשתייר ביה מידי הא דלא אשתייר ביה מידי. ועוד דכי מוקי להו רב פפא הא והא בצנא ופירי פליג בטעמא אתירוצא קמא דבתירוצא קמא סבירא ליה דבצנא ופירי חייב להכריז אף על גב דלא אשתייר ביה מידי דעבידי דשרקי ורב פפא פליג בהא והוה ליה לפרשי טעמיה אלא הנכון כפירוש התוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא משום דסתם צנא יש לה אוגנים לא עבידי דשרקי כולהו אבל כיתנא עשוי חבילות וכובא אין לה אוגנים ואפשר שנפל כולו כאחד. והשתא אתי שפיר הא דרב פפא דשייך בהאי טומא גופה. ולא תיקשי להאי פירושא דהוה ליה לתלמודא לאפוכי ולמימר ברישא הא בצנא ופירי דמוקמינן ביה מתניתין וברייתא קמייתא דדכוותה איכא טובא בתלמודא. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה הא בכובא וכתנא פרש״י דמתניתין בכובא וכתנא כו׳ עכ״ל ק״ק לפרש״י רב פפא דקאמר הא והא בצנא ופירי כו׳ אמאי לא שבק סברת רב זביד דכתנא עביד דאשתייר ופירי עבידי דשרקי ונפלי כולם והא והא בכובא וכתנא ול״ק הא דאשתייר והא דלא אשתייר ולפירוש התוס׳ ניחא ודו״ק:
בא״ד ור״ח פי׳ כו׳ אע״פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כו׳ עכ״ל אשמעי׳ ברישא דחייב להכריז משום מקצת הפירות שבפנים דנותנין אותו לבעל הכלי ולא אמרינן כשם שהנך שע״ג קרקע מעלמא אתו הנך שבכלי נמי מעלמא אתו והך מלתא לא שמעינן ליה ממתני׳ דקתני מצא פירות בכלי חייב להכריז וק״ל:
בד״ה הא גופא קשיא אמתניתין לא פריך דמצינן למימר כו׳ עכ״ל ר״ל דמתני׳ ה״מ למימר שפיר כדיוקא דרישא מעות מפוזרות הרי אלו שלו אבל משלחפי שלחופי חייב להכריז משום דהוי שפיר דרך הנוח ויתן סימן מנין המטבעות אבל הסיפא דקתני ג׳ מטבעות זו ע״ג זו חייב להכריז לא איירי כלל בנותן סימן במנין המטבעות הצבורים ואף אם לא ידע מנין המטבעות ודו״ק:
בתוספות בד״ה הא בכובא כו׳ ור״ח פי׳ דפריך אמאי דקאמר מקצתה על גב קרקע כו׳ עכ״ל. וקשיא לי דמאי ס״ד דאף ע״ג דמקצתן בכיס אפ״ה אינו חייב להכריז המותר דאמרינן דודאי של אדם אחר הן ואמאי הא יכול ליתן סימן במנין המעות וכיון דבעל הכיס יודע מנין המעות כולו ודאי שלו הן ול״ל דכיון דדרך נפילה הם לא שייך סימנא דמנין כדמשמע בסמוך גבי מגדלים דע״כ לא שייך לומר כן דעיקר טעמא דבדרך נפילה לא הוי מנין סימן ע״כ היינו משום יאוש דכיון דדרך נפילה הוא מתייאש האובד שסבר שנפלו ממנו בב׳ או ג׳ מקומות עד שלא יוכל ליתן סי׳ במנין ואפילו בא אח״כ ונתן סי׳ המנין אפ״ה זכה המוצא מטעם יאוש אבל הכא שהמעות נפלו עם הכיס ודאי בפעם א׳ נפלו אלא שאח״כ נתפזרו מתוך הכיס בשעת הנפילה וא״כ לא מייאש משום שיוכל ליתן סי׳ במנין. ואם נפשך לומר דאפ״ה מייאש כיון דדרך נפילה היא ואפשר שהתחיל לפזר המעות קודם שנפל הכיס דאם כן במה שבתוך הכיס נמי מייאש שסובר שכבר נפלו מתוך הכיס ומי הגיד לבעל האבידה כמה נשאר בתוך הכיס וכמה נפלו עד שנא׳ שמתייאש מאלו ולא מאלו. ול״ל דהכא איירי דליכא סי׳ במנין דאכתי מנ״ל למקשן להקשות דלמא הא דקתני חייב להכריז היינו היכא דשייך סי דמנין מכריז הכל והא דקתני שזכה המוצא במה שבחוץ היינו היכא דלא שייך סי׳ דמנין כדקתני מצא דבר שאין בו סי׳ ויש ליישב דמשמע ליה דאיירי בענין דליכא סי׳ במנין מדקתני כלי ולפניו פירות וסתם פירות אינן דבר שבמנין כמו שיתבאר בסמוך וא״כ מעות נמי איירי בכה״ג ודו״ק:
אמר רב זביד: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [כאן] מדובר בכובא וכיתנא [בכלי ובפשתן] שבתוכו, שאם נפל — משם נפל, שהרי סיבי הפשתן מחוברין יחד ואם חלקם מחוץ לכלי וחלקם בתוכו — ודאי ממנו נפלו. הא בצנא ופירי [כאן בכלי ופירות], שאם לא נשתייר מאומה מן הפירות בכלי, מן הסתם לא ממנו נפלו, שהרי אינם מחוברים אחד לאחר ואם מן הכלי נפלו הרי היה על חלקם להישאר בתוכו, וכיון שכולם מחוץ לו, מן הסתם לא נפלו כלל ממנו (תוס׳).
The Gemara cites several possible resolutions to this contradiction. Rav Zevid said that this is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of both the vessel and the produce, is referring to a container and flax. Since the flax fibers are intertwined, when part of the flax falls out of the container, all of the flax would fall out. Therefore, the fact that the flax is completely outside the container is not an indication that it was never in the container. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a basket and produce. Had the produce fallen out of the basket, presumably some produce would remain in the basket, because the individual units of produce are not connected. Therefore, the fact that no produce was found in the basket indicates that the produce did not fall out of the basket.
הכל
(5) רַב פַּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידִי, הָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידִי.
Rav Pappa said: Both this ruling and that ruling are referring to a basket and produce, and nevertheless it is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where some produce remains in the basket. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where no produce remains in the basket.
ופרקינן: הא והא בצנא ופירי, וכגון שנותרו מן הפירות בצנא. ולא קשיא: הא דתני חייב להכריז, דמשמע שמחזיר גם הפירות – בצנא דאית ליה אוגנים והן כפופות לתוכה. דאמרי׳: האי צנא איתהפכא והני פירי אישתפוך מן הצנא, והני פירי {דאשתייר}1 בגוה – אוגנים מנעום מלהשפך בחוץ. הילכך הפירות בתר צנא גרירי, בא מי שנתן סימני צנא – נוטל גם הפירות. והא דתני זכה במה שבידו – בצנא דלית ליה אוגנים, ונמצאו פירות בחוץ ופירות בצנא. דאמרי׳: הני פירי דבחוץ לאו מן הצנא אישתפוך, דאלו מינה אישתפוך – הוו להו לאישתפוכי כולהו, דהא לית לה לצנא אוגנים. אלא הני פירי דבחוץ לאחרינא אינון, לפיכך זכה בהם המוצאן, דהא דבר שאין בו סימן נינהו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״דאישתפוך״.
רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי וכו׳. ברוב ספרים כתוב הא דמהדר אפיה כלפי פירי והא דלא מהדר. ואיבעית אימא הא והא דמהדר אפיה הא דאשתייר ביה וכו׳ ולפי גירסא זו קשה דלשינוייא קמא דמוקמינן ההיא דהרי אלו שלו בדלא מהדר ואפילו הכי קתני מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ולאיבעית אימא חוזר בו מסברא זו דמוקי תרווייהו במהדר הא דאשתייר והא דלא אשתייר מכלל דאי לא מהדר אף על גב דאשתייר אין חייב להכריז. ואי הוו גרסי הא והא דלא מהדר הוה ניחא. הרא״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
רב פפא אמר: הא והא בצנא ופירי [זה וזה מדובר בכלי ופירות] ולא קשיא [ואינו קשה]; הא דאשתייר [זו שנשאר] בה מידי [דבר], הא [וזו] שלא אשתייר [נשאר] בה מידי [דבר], שנראה שאין קשר בין הכלי והפירות.
Rav Pappa said: Both this ruling and that ruling are referring to a basket and produce, and nevertheless it is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where some produce remains in the basket. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where no produce remains in the basket.
הכל
(6) וְאִיבָעֵית, אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידִי, וְלָא קַשְׁיָא: חהָא דְּמַהְדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, הָא דְּלָא מַהְדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי.
And if you wish, say instead: Both this ruling and that ruling are referring to a case where no produce remains in the basket, and nevertheless it is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where the mouth of the basket is facing the produce, indicating that the produce fell from it. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where the mouth of the basket is not facing the produce.
והא דלא אשתייר – כיון דסתם צנא יש לו אוגנין כפולים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגנין מעכבי ליה.
ה״ג: הא והא דלא אשתייר ביה מידי.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר באופן שלא אשתייר [נשאר] בה מידי [דבר], ולא קשיא [ואינו קשה], כי הא דמהדרי אפיה [זה שמופנים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות], ואז מסתבר שממנו נפלו, הא [זה] שלא דמהדרי אפיה [פונים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות].
And if you wish, say instead: Both this ruling and that ruling are referring to a case where no produce remains in the basket, and nevertheless it is not difficult: This baraita, where the finder is obligated to proclaim his finding of the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where the mouth of the basket is facing the produce, indicating that the produce fell from it. That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where the mouth of the basket is not facing the produce.
הכל
(7) וְאִיבָעֵית, אֵימָא: הָא וְהָא דְּמַהְדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: טהָא דְּאִית לַהּ אוֹגְנִין לְצַנָּא, הָא דְּלֵית לַהּ אוֹגְנִין לְצַנָּא.:
And if you wish, say instead: Both this ruling and that ruling are referring to a case where the mouth of the basket is facing the produce, and nevertheless, it is not difficult: That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where the empty basket has a rim. Had the produce fallen out of the basket, the rim would have prevented some of the produce from falling. This baraita, where the finder is obligated to proclaim the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where the basket has no rim and therefore the produce in its entirety could have fallen from the basket.
הא דאית ליה אוגנים. ונראה לי דבכיס נמי ברייתא קמייתא שלא היה הכיס פתוח לגמרי ואם איתא דמיניה נפל הני מעות הוה משתייר ביה מידי. וברייתא בתרייתא כשהוא פתוח לגמרי. אי נמי אפשר דיש כיסים שיש להם רצועות של עור על פיהן כמין אוגנים לעכב המעות שלא יפלו. שיטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא דמהדרי אפיה [פונים פני] הכלי לגבי פירי [הפירות], ולא קשיא [ואינו קשה]; הא דאית [זה שיש] לה לכלי אוגנין (שפה לפיו) לצנא [של הכלי], שאז קשה לשער שיכלו כל הפירות ולא ישתייר בתוכו מאומה, הא דלית [זה שאין] לה לכלי אוגנין לצנא [לכלי], שבמקרה כזה אפשר לשער שכל הפירות נפלו ולא נשארו מהם כלל בפנים.
And if you wish, say instead: Both this ruling and that ruling are referring to a case where the mouth of the basket is facing the produce, and nevertheless, it is not difficult: That mishna, from which it is inferred that produce found outside the vessel belongs to the finder, is referring to a case where the empty basket has a rim. Had the produce fallen out of the basket, the rim would have prevented some of the produce from falling. This baraita, where the finder is obligated to proclaim the produce found outside the empty vessel, is referring to a case where the basket has no rim and therefore the produce in its entirety could have fallen from the basket.
הכל
(8) צִבּוּרֵי פֵירוֹת וְצִבּוּרֵי מָעוֹת.: שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִנְיָן הָוֵי סִימָן! תָּנֵי צִבּוּר פֵּירוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מָקוֹם הָוֵי סִימָן! תָּנֵי צִבּוּרֵי פֵירוֹת.:
§ The mishna teaches: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: Piles of produce and piles of coins. Conclude from it that number is a distinguishing mark, and one reclaims his produce or coins by correctly declaring the number of piles. The Gemara rejects that proof. Perhaps one should teach the mishna as stating: A pile of produce. It is not the number of piles but their location that serves as a determining mark. Based on that emendation, conclude from it that location is a distinguishing mark. The Gemara rejects that proof as well. Perhaps one should teach the mishna as stating: Piles of produce. Since the authoritative version of the mishna is unclear, no proof can be cited from it.
ש״מ מנין הוי סימן – דאי לאו הכי מאי סימן איכא.
תני צבור פירות – דאין כאן מנין מאי סימניה מקום דכיון דצבורין הינוח הוה ויהיב סימנא במקום פלוני הנחתים.
תני צבורי פירות – סימני מנין דהוי מדחי ליה לא הא תפשוט ולא הא תפשוט.
שמעת מינה מנין הוי סימן – אע״ג דפשיטא ליה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן בעי לאוכוחי הכא ממתני׳ ולעיל (דף כד) נמי דקתני אבל מצא שנים חייב לא קאמר ש״מ מנין הוי סימן (דלא אלימא ליה ברייתא למפשט מינה) [דברייתא היא ומאי אולמא מהך דמשקל] אי נמי דמצי למדחי דמנין וחרוזא הוי סימן.
שמעת מינה מנין הוי סימן. לאו קושיא היא דהא ודאי הכי קיימא לן. אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתניתין מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלומר דמהא ליכא למשמע מינה דדילמא צבור קתני ומשום סימן מקום והא דנקט צבורי צבורי דעלמא כדאמרינן התם בוגרות דעלמא. הריטב״א.
אבל הריצב״ש כתב וזה לשונו: תני צבורי פירות ולא אצטרכינן למימר מאי צבורין צבורין דעלמא דהשתא הכי קאמרינן דלאו דוקא בשמצא מנין צבורין ומשום דמנין הוי סימן אלא אפילו בצבור אחד הכי דינא ופירוש צבורין בין בשמצא צבורי רבים יחד בין בשמצא צבור אחד דמקום הוי סימן ואמרינן דאם כן נשמע מינה דמקום הוי סימן מדקתני צבור. ופרקינן דמהא ליכא למשמע מינה ותני צבורי כלומר דזיל הכא ומדחי וזיל הכא ומדחי וליכא למשמע מינה לא הא ולא הא. ואם תאמר ואפילו קתני צבור אמאי לא אמרינן דמנין הוי סימן לומר כמה מדות יש בהן. יש אומרים דאלו בחד צבור דילמא דרך נפילה וכל שבדרך נפילה אין מנין סימן. ועוד יש לומר דכל היכא דקתני צבור איכא למימר משום סימן מנין ואיכא למימר משום סימן מקום אבל כי קתני צבורי על כרחך היינו משום סימן מנין דאי לסימן מקום בצבור הוה סגי ואמאי תני צבורי. הריטב״א.
וכתוב בגליון וזה לשונו: שמעת מינה מנין סימן וכו׳. ואין להקשות דנימא מנין ומקום הוי סימן. ויש לומר יקשה למאן דאמר מקום הוי סימן כי לדידיה צריך לומר מנין לחודיה הוי סימן אפילו לא יהיב סימן במקום והוא הדין למאן דאמר מקום לא הוי סימן דבהא לא פליגי. עד כאן.
וזה לשון הרא״ש: ואם תאמר מאי דיוק הוא זה מדקתני צבורי הא כולה מתניתין דהרי אלו שלו קתני בלשון רבים. ויש לומר דדייק מדלא קתני פירות צבורין מעות צבורין כדקתני רישא פירות מפוזרין וכו׳. ואם תאמר ולמה לי למתני צבורי מעות משום מנין הא בחד צבור נמי איכא מנין דהיינו שלשה מטבעות כמגדלין. יש לומר דאיידי דתני צבורי פירות תנא נמי צבורי מעות. עד כאן.
וזה לשון גליון תוספות: תני צבור. תימה דאכתי להוי מנין סימן מנין פירות מנין מעות שבצבור. ויש לומר דמכל מקום אין להוכיח אי מקום הוי סימן אי צבור תנינן. אבל קשה דמאי פריך שמעת מינה מקום הוי סימן הא אי תנינן נמי צבור איכא למימר דמנין הוי סימן. ונראה דפירות איירי בחטין וכיוצא בהן דלא שייך בהו מנין אלא כי איכא צבורין הרבה דהוי מנין דצבורין סימן ואצבור פירות פריך שפיר שמעת מינה מקום הוי סימן. ע״כ.
והוא שעשויין כמגדלין וכדמפרשי רבי חנינא נמי כעין של שלשה מלכים בעינן שלשה ובתרי לא הוי סימן ולא הוראה שהיה בהנחה.
וקשה אם כן מאי מכריז דהא כיון דידעינן דלא מכרזי אלא בכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה יודע לומר שלשה הם וכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלים ואי אמרת מנין מכריז כלומר מנינם הוי סימן אם הם שלשה או יותר אם כן היינו דרבי יוחנן ומאי איריא תלתא ואמאי לא אקשי לרבי יצחק ולרבי חנינא כי היכי דאקשי לרבי יוחנן. ויש לומר דלרבי יצחק ולרבי חנינא מאי דבעי תלתא הוא כדי שנדע שהוא דרך הנחה דתלתא כמגדלין לא שכיחי דנפלי הכי ומכל מקום סימנא הוי מנינא דמכאן ולמעלה אבל בשנים אף על גב דמנינא הוי סימנא מכל מקום דילמא מתרמי ונפלי ונתיאשו הבעלים דמאן לימא להו דנפלי אהדדי הילכך אפילו מנין לא הוי סימן. אבל לרבי יוחנן דאפילו זו על גב זו כגון של מלך אחד מכריז ואמרינן דרך הנחה הוי אם כן כי היכי דמתרמי תרי זו על גב זו הכי נמי מתרמי תלתא אלא מתרמי לא אמרינן ואם כן מאי יכריז תלתא אפילו תרי נמי. ואהדר ליה טבעא מכריז ותרי לא הוי סימן בשביל הסכלים שסוברים דמאי דקאמר טבעי סתם הוא לפי שהיו שנים דמיעוט רבים שנים. אבל שלשה אפילו ליודעים הוי סימן כיון דאפשר משלשה ולמעלה ואם משלשה ולמטה אי אפשר דלא הוו מכרזי וכדפרשינן לרבי יצחק ורבי חנינא. שיטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בגמרא ש״מ מקום הוי סי׳ תני צבורי פירות. משמע דאי תני צבורי פירות לא שייך ביה סי׳ דמנין של הפירות עצמם משום דסתם פירות ליתנהו דבר שבמנין ואין מניינם ידוע לבעל הפירות ולא שייך מנין אלא במספר הצבורים ועי״ל שהיה ידוע להם מנין הצבור לפי מנהג המקום כדאית׳ לעיל גבי בדי מחטין אבל נראה דלא דמי והעיקר כפי׳ הראשון:
ב שנינו במשנה שאם מצא צבורי פירות או צבורי מעות — חייב להכריז. ומעירים: שמעת מינה [למד אתה מכאן] כי מנין הוי [הריהו] סימן, שהרי ודאי הסימן שנותן הריהו: כמה ציבורי פירות היו שם. ומשיבים: תני [שנה] ותקן כגירסה: ״צבור פירות״, שלא המנין הוא סימן אלא המקום. ואומרים: אם כן, על כל פנים שמעת מינה [למד אתה מכאן] כי מקום הוי [הריהו] סימן, ותיפתר על ידי כך בעיה אחרת! ודוחים: מכאן אין להוכיח, תני [שנה] כמו שאנו שונים: ״צבורי פירות״. שאין הגירסה ברורה, ואין להוכיח ממנה בוודאות.
§ The mishna teaches: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: Piles of produce and piles of coins. Conclude from it that number is a distinguishing mark, and one reclaims his produce or coins by correctly declaring the number of piles. The Gemara rejects that proof. Perhaps one should teach the mishna as stating: A pile of produce. It is not the number of piles but their location that serves as a determining mark. Based on that emendation, conclude from it that location is a distinguishing mark. The Gemara rejects that proof as well. Perhaps one should teach the mishna as stating: Piles of produce. Since the authoritative version of the mishna is unclear, no proof can be cited from it.
הכל
(9) שְׁלֹשָׁה מַטְבֵּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה.: אָמַר רִבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה: יוְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִין. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; עֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִים, חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן עֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִים: שְׁלֹשָׁה מַטְבֵּעִין זֶה עַל גַּב זֶה.
§ The mishna teaches: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: Three coins stacked one atop another. Rabbi Yitzḥak from Migdal says: And one is obligated to proclaim the find in a case where the coins are arranged in well-ordered towers. This is also taught in a baraita: If one found scattered coins, these belong to him. If the coins are arranged in well-ordered towers, he is obligated to proclaim his find. The baraita elaborates: And these coins are arranged in towers: Three coins stacked one atop another.
ג׳ מטביעות זו על גבי זו חייב להכריז. פי׳ כמגדלים – מכוונות אבנים זו על גבי זו, אין אחת עודפת על חבירתה.
מפוזרין שלו, הא אי הוו שלחופי משלחפי – שאין מיושבות זו על גב זו, אלא מקצתן עליה ומקצתן יוצאה מעליה, כגון כנפי הכרובים. כדגרסי׳ בסוף המוכר את הבית: ודילמא שלחופי בזו כשלחפי מהדרי ועיקרו, כדמתרגמי׳ בתרגום ארץ ישראל: שכל את ידיו – שלחיפינון לידוהי.
והוא שעשוין כמגדלין – לקמיה מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל זה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור ולטלן ושכח הלכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין.
ג׳ מטבעות – שאין דומות זו לזו ברחבן.
והוא שעשויין כמגדלין – אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפי׳ עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאתרמי הכי א״כ לקמן מאי פריך (אר׳ יוחנן) מאי אריא תלתא אפי׳ בתרי סגי וי״ל דשפיר משני טבעא מכריז.
והוא שעשויין כמגדלין. כתוב בתוספות ויש לומר דשפיר משני טבעי מכריז פירוש לעולם בתרי לא הוי מקום סימן. ולקמן הוה מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר ומהכא ליכא למפשט דמנין סימן דזיל הכא מדחה לה דאיכא למימר מקום סימן. גליון.
כמגדלין רויחא מתתאי ומציאה עלויה לזוטרא עילוי מציעתא תניא נמי הכי מצא מעות מפוזרין וכו׳. עשויין כמגדלין חייב להכריז כי בודאי דרך הנחה היא זו ויש סימן בזו ההנחה והני מילי ברשות היחיד או בסימטא אבל ברשות הרבים אם הניחן שם ושכחן אבידה מדעת היא מפני שהן מתפזרין ברגלי האדם והבהמה ההולכים שם כל היום ועוד לא יהיה לו בהן סימן אי נמי דאשכחינהו בגומא. ואלו הן כמגדלין שלשה מטבעות זה על גב זה כלומר וכמה הן שהן עשויין כמגדלין ויהא חייב להכריז שלשה מטבעות וכו׳ אבל שנים אף על פי שעשויין כמגדלין לא. הראב״ד.
ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז. פירוש כמגדלין מכוונות זו על גב זו אין אחת עודפת על חברתה מפוזרין שלו אי הוו שלחופי משלחפי שאינם מיושבים זו על גב זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינה עליה כגון כנפי הכרובים כדגרסינן בפרק המוכר את הבית ודילמא שלחופי הוו משלחפי מהדדי. ועיקרו כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינון ידוהי. ואסיקנא כל שאינן ושויין כמגדלין מפוזרים נינהו והרי הן שלו רויחא לתתא ומציעאה עילויה וזוטרא עילוי מציעאה זהו כמגדלין. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בתוספות בד״ה והוא שעשוין כמגדלין כו׳ א״כ לקמן מאי פריך אר״י וכו׳ וי״ל דשפיר משני טבעא מכריז כו׳ עכ״ל. וזהו דוחק דאכתי מאי ס״ד דמקשה כיון דבלא״ה מוכח דתרי לא הוי כמגדלין. ולולי דבריהם היה נראה לי דעיקר קושית המקשה מאי איריא תלתא היינו דוקא אליבא דר״י דעליה קאי וכדמשמע נמי מלשון התוספות עצמם שכ׳ דפריך אר״י והיינו משום דכיון דר״י סובר דאפילו כעין מלך אחד חייב להכריז והיינו משום דסובר דדרך נפילה א״א בשום ענין שיפול זה על גב זה ואמרינן דודאי דרך הינוח הם וא״כ מקשה שפיר אם כן אפילו תרי נמי וכוונת המקשה דמ״ש מהאי דתנינן לעיל בברייתא להדיא דכל אלו שאמרו מצאן שנים שנים חייב להכריז והיינו ג״כ משום דדרך הינוח הם ולא ידע שום חילוק אליבא דר״י בין מעות לשאר מילי דאי משום דתנינן במעות כמגדלין אלמא שהיה דרכם להניח בדרך זה הא לר״י לא קפדינן אלא שיהא זה על גב זה והיינו ככל דרך הינוח ובתרי נמי משכחת לה אבל אליבא דרבי חנינא דבעי כעין ג׳ מלכים והיינו רוויחא תתאה ומציעאה ועילאי וא״כ ע״כ לא שייך מגדלים בשום ענין אלא בענין זה דבתרי לא שייך תתאה מציעאה ועילאי וע״כ היינו משום דבענין אחר עביד דמתרמי אם כן לא שייך להקשות אפילו תרי נמי ותדע דאף למאי דשנינן טבעא מכריז ולא סגי בלא ג׳ משום סימן דמנין נאמר ג״כ דמקום לא הוי סימן אכתי תקשה אי ס״ד דבתרי נמי שייך כמגדלין ולא נקט ג׳ אלא משום סי׳ דמנין אמאי נקט ר״ח כעין ג׳ מלכים הא בג׳ מטבעות וכעין ב׳ מלכים נמי סגי דשל ב׳ מלכים הוי כמגדלין והג׳ אף אם לא הוי כמגדלין אלא בשוה מ״מ הוי סי דמנין אלא ע״כ דלר״ח לא סגי לה בלא ג׳ דבלא״ה לא הוי כמגדלין דבעינן תתאה מציעאה ועילאי ואם כן מ״ד מקום הוי סי׳ ס״ל כר״ח והשקלא וטריא בסמוך דאפי׳ תרי נמי היינו אליבא דר״י וע״כ ס״ל מקום לא הוי סי׳ כנ״ל ודו״ק:
ג שנינו במשנה: מצא שלשה מטבעות המונחים זה על גב זה מכריז. אמר ר׳ יצחק מן העיר מגדלאה [מגדל] והוא שעשויין המטבעות כמגדלין כלומר, מונחים זה על זה באופן מסודר. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, עשויין כמגדלים — חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלים — שלשה מטבעין זה על גב זה.
§ The mishna teaches: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: Three coins stacked one atop another. Rabbi Yitzḥak from Migdal says: And one is obligated to proclaim the find in a case where the coins are arranged in well-ordered towers. This is also taught in a baraita: If one found scattered coins, these belong to him. If the coins are arranged in well-ordered towers, he is obligated to proclaim his find. The baraita elaborates: And these coins are arranged in towers: Three coins stacked one atop another.
הכל
(10) הָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; הָא מְשַׁלְחֲפֵי שַׁלְחוֹפֵי, חַיָּיב לְהַכְרִיז! אֵימָא סֵיפָא, עֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִין, חַיָּיב לְהַכְרִיז; הָא מְשַׁלְחֲפֵי שַׁלְחוֹפֵי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! תַּנָּא, כָּל שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִין, כמְפוּזָּרוֹת קָרֵי לְהוּ.
The Gemara notes an apparent contradiction in the baraita. This baraita itself is difficult. In the first clause of the baraita, you said: If one found scattered coins, these belong to him, from which it can be inferred that if the coins partially overlap [meshalḥefei shalḥufei], he is obligated to proclaim his find. Say the latter clause of the baraita: If the coins are arranged in well-ordered towers, he is obligated to proclaim his find, from which it can be inferred that if the coins partially overlap, those coins belong to him. The Gemara answers: The tanna of the baraita calls any pile of coins that is not arranged in well-ordered towers: Scattered.
ערך שלחף
שלחף – א(שבת צז) ודלמה שלחופי הוו משלחפי פי׳ זה יושב באחורי זה באלכסון ממנו או זה יריעתו מתוחה למערב או זה יריעתו מתוחה לצפון (בבא מציעא כה.) הא משלחפי שלחופי חייב להכריז פי׳ אם היו המעות משלחפי שאינן מיושבות זו על גב זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינה עליה ויוצאה מעליה כגון כנפי הכרובין כדגרסינן (בבא בתרא צט.) ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו פי׳ שלחופי הוו משלחפי כנף אל כנף שכל את ידיו תרגום ירושלמי שלחפינון לידוי. סנדל מיכרך כריך ליה אחריה ומשלחף ליה כלפי רישיה פי׳ דאביק ליה עד מתניו ומשם ולמעלה כלפי ראשו מתפרד כדאמרינן גבי כרובים. ספר אחר שחיף וכבר פירשנו במקומו והחליף את משכורתי תרגום ירושלמי ושלחיף ית אגרי.
א. [פערפוילען קרייצוויזע ליגען.]
משלחפי שלחופי – מקצת זו על חבירתה ומקצת על גבי קרקע.
חייב להכריז – אלמא כי האי גוונא לאו דרך נפילה הוא.
הא גופה קשיא. כתוב בתוספות דמצינן למימר דשלשה מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות כלומר דנימא דשלחופי לא מיקרי צבור ונקט צבורי מעות איידי דנקט רישא צבורי פירות ולעולם הוא הדין שלחופי ואי לאו רבי יצחק מגדלא הוה מצינן למימר דצבורי מעות היינו נמי שלחופי. גליון.
ומורי הרב ז״ל כתב בתשובת שאלה סימן אלף וש״נ וזה לשונו: שאלת מה תירצו התוספות דאכתי הקושיא במקומה עומדת מעות מפוזרין הרי אלו שלו הא שלחופי משלחפי חייב להכריז אימא סיפא צבורי מעות דפירושו שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו.
תשובה. אי שלשה מטבעות זו על גב זו הוי בבא באנפי נפשה איכא למידק מינה הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אבל אי קאי לפרושי צבורי מעות ליכא למידק מינה מידי דהא טעמא דצבורי פירות אי משום מנין למר ואי משום מקום למר ולא מפני שהמעות צבורין דתידוק מינה הא שלחופי משלחפי. תדע דלא קתני פירות צבורין ומעות צבורין ואתי סיפא לפרושי מה נקרא צבורי מעות שלשה מטבעות זה על גב זה וליכא למידק מינה מידי דהא לא הוי טעמא משום דהן זה על גב זה דאם כן אמאי בעינן צבורי בצבור אחד סגי ולא מצי למידק מינה לא מנין הוי סימן ולא מקום הוי סימן ומדבעי למשמע הכי ברירא מילתיה דטעמא לא הוי משום דמונחים זה על גב זה ומשום הכי לא קשיא רישא לסיפא ודוק. ואם תאמר לדידן דלא הוי סיפא פירוש דרישא כיון דמנין הוי סימן אמאי תנא צבורי מעות. ויש לומר דלמאן דאמר מנין הוי סימן אף על גב דלא ידע מנין המעות כיון דידע שהן שני צבורין הוי סימן דאף על גב דמכריז טיבעי אמר שני צבורין היו ונולן אף על גב דלא ידע כמה נינהו. עד כאן.
תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו. לאו דוקא עשויין כמגדלין בלחוד דאם כן מאי קמיבעיא ליה לרבי ירמיה לקמן ובכשיר וכשורה וחביריו. ועוד דהא אמרינן לקמן דכסולם וכאבני בית קוליס הוי סימן. ועוד דלמאי דהוה סלקא דעתין לקמן דהנחה בלא מנין הוי סימן מה סימן יש לה דהא כל חד וחד אמר עשויין כמגדלין היו דלא מכריזין אלא בשעשויין כמגדלין אלא ודאי הכי קאמר דכל היכא דמשלחפי שלחופי ודכוותייהו הוא דאמרינן הכי איתרמו והיינו דבעי רבי ירמיה בכשיר וכשורה וחביריו אם יש להם דין עשויין כמגדלין או לא. הריטב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
שם מאי מכריז מנין ופרש״י כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זו על גב זו מצאתם עכ״ל. ותמיהא לי טובא דבתרי מה סימן יתן שמצאן זו ע״ג זו פשיטא שמצאן כן כמגדלין דאל״כ לא היה מכריז ובשלמא בג׳ לר״י יש סימן אם מצאן זה ע״ג זה כמגדלין דר״י או כמגדלין דר״ח ואפילו לר״ח גופא דאינו חייב להכריז אלא כשמצאן בענין זה אפ״ה שייך סימן למאי דפשטינן בסמוך דכסולם נמי הוי כמגדלין אם כן יתן סי׳ באיזה דרך מצאן אבל בשנים ודאי לא שייך סימן ויש ליישב בדוחק דזה גופא הוי סי׳ אם היו שניהם מטבעות שוות ואם כן מונחים בשוה כמגדלים דר״י או שהיה כעין ב׳ מלכים כמגדלים דר״ח והיינו דלא קשיא ליה אלא לר״י אבל לר״ח ודאי לא שייך שום סימן דמגדלים בשנים דהא בענין אחר אינו חייב להכריז ועמ״ש בסמוך בלשון התוספ׳:
שם טבעא מכריז. והא דאמרינן לעיל מצא שנים שנים חייב להכריז היינו בבדי מחטין וצינורות דבבד א׳ נמי שייך מחטין ל׳ רבים דהרבה מחטין יש בבד א׳ אלא דלא הוי סי׳ שהיה להם מנין ידוע לפי מנהג המקום וא״כ כשיש שני בדים ידעינן דדרך הינוח והוא אומר ששנים היו הוי סי׳ וק״ל:
בתוספות בד״ה הא גופא קשיא אמתני׳ לא פריך כו׳ עכ״ל. המפרשים האריכו למעניתם. ולענ״ד דבריהם מבוארים דמעיקרא לא קשי׳ להו דלפרוך אבבא דג׳ מטבעות דפשיטא להו דאיכא למימר דג׳ מטבעות היינו אפילו משלחפי שלחופי ולאפוקי מפוזרים לגמרי אלא דלפי זה צ״ל דהטעם דמנין לחוד בג׳ מטבעות הוי סי׳ ואם כן תקשה אמאי נקט בבא דצבורי מעות דהא אפילו בג׳ מטבעות לחוד כל שאינן מפוזרות לגמרי חייב להכריז וע״ז כתב דס״ד דפרושי קא מפרש וק״ל:
ומעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה, הברייתא, קשה] אמרת מצד אחד כי אם מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, ומכאן אפשר להסיק: הא משלחפי שלחופי [הרי אם היו מונחות קצת זו על גבי זו] חייב להכריז, שהרי אינן מפוזרות לגמרי. אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אם מצא את המטבעות כשהן עשויין כמגדלין חייב להכריז, ונדייק: רק אם היו כמגדלים, הא משלחפי שלחופי [הרי אם היו מונחים במקצת זה על גב זה] הרי אלו שלו! ומשיבים: יש להבין כי התנא בברייתא כל שאין עשויין כמגדלין — מפוזרות קרי להו [קורא הוא אותן].
The Gemara notes an apparent contradiction in the baraita. This baraita itself is difficult. In the first clause of the baraita, you said: If one found scattered coins, these belong to him, from which it can be inferred that if the coins partially overlap [meshalḥefei shalḥufei], he is obligated to proclaim his find. Say the latter clause of the baraita: If the coins are arranged in well-ordered towers, he is obligated to proclaim his find, from which it can be inferred that if the coins partially overlap, those coins belong to him. The Gemara answers: The tanna of the baraita calls any pile of coins that is not arranged in well-ordered towers: Scattered.
הכל
(11) א״ר אֲמַר רִבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֵלָּא שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּעֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִין, אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נַמֵי, וְאִי דְּאֵין עֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִין, אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים נַמֵי לָא!
Rabbi Ḥanina says: The Sages taught that one must proclaim his find only when he finds coins minted by three different kings, but if all the coins were minted by one king, one is not obligated to proclaim his find. The Gemara asks: What are the circumstances? If the coins are arranged in well-ordered towers, then even if all the coins were minted by one king, the finder should also be obligated to proclaim his find. And if the coins are not arranged in well-ordered towers, then even if the coins were minted by three kings, the finder should also not be obligated to proclaim his find.
של שלשה מלכים – קס״ד שלא היו צורותיהם שוות שכל מלך כותב שמו וצורתו על מטבע שלו.
אי דעשויין כמגדלין – שאין שוין ברחבן ומונחים כמו שפרישית.
אפילו של מלך אחד – שצורת שלשתן שוות.
אמר ר׳ חנינא לא שנו אלא שלש מטבעות של מלך אחד שהן כעין של שלשה מלכים פירוש כל אחד קטן מחבירו, היכי דאמי רויחא תתאי, ומיצעא עילויה, זוטא עילוי מיצעא, דאמרי׳ הני אנוחי אנחונהו, אבל כעין מלך אחד פירוש דכולן מטבע אחד מידה אחת, אע״ג דכי הדדי נינהו אימור איתרמויי אתרמי וכן נפלו ולא ידעי. ר׳ יוחנן אמר אפילו של מלך אחד מכריז וכן הלכה.א
א. וכ״כ בהגהות הגר״א בדעת הרמב״ם (פט״ז ה״ב ועיין במ״מ שם) והנמוק״י בדעת הרי״ף, והמאירי בשם יש חולקין, ויעוי׳ באו״ז (נו) שהביא לדברי רבנו שפסק כר״י, וכתב דמה דהסתפקה הגמ׳ בכשיר וכשורה נשאר בספק, אבל במאירי כתב דאם פסקינן כר״י, אין ספק לגמ׳ ובגוונא דכשיר וכדו׳ הוי סימן, ויעוי׳ ברשב״א שהקשה אמאי לא הביא הרי״ף לספיקא דגמ׳ ותירץ: ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו, ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם עכ״ל ומבואר בדבריו דאף לדעת הרי״ף דפסק כר״י וכמש״כ הנמוק״י יש להסתפק בספיקות הגמ׳, וכדעת האו״ז ודלא כמש״כ במאירי.
אמר ר׳ חנינא: לא שנו אלא שהיו המטבעות של שלשה מלכים, כלומר, מטבעות שאינם מאותו סוג, אבל של מלך אחד שהיו כולן שוות — אינו חייב להכריז. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שעשויין כמגדלין — אפילו של מלך אחד נמי [גם כן], ואי [ואם] שאין עשויין כמגדלים — אפילו של שלשה מלכים נמי [גם כן] לא!
Rabbi Ḥanina says: The Sages taught that one must proclaim his find only when he finds coins minted by three different kings, but if all the coins were minted by one king, one is not obligated to proclaim his find. The Gemara asks: What are the circumstances? If the coins are arranged in well-ordered towers, then even if all the coins were minted by one king, the finder should also be obligated to proclaim his find. And if the coins are not arranged in well-ordered towers, then even if the coins were minted by three kings, the finder should also not be obligated to proclaim his find.
הכל
(12) אֵלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: לֹא שָׁנוּ אֵלָּא שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד כְּעֵין שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, (אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז). וְהֵיכִי דָּמֵי דַּעֲשׂוּיִין כַּמִּגְדָּלִים? רְוִיחָא תַּתָּאָה, וּמְצִיעָא עִילָּוֵיהּ, וְזוּטָא עִילָּוֵיהּ מְצִיעָא, דְּאָמְרִינַן אַנּוֹחֵי אַנְּחִינְהוּ, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, דְּכוּלְּהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אע״ג אַף עַל גַּב דְּמַנְּחִי אַהֲדָדֵי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אֵימַר אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמֵי, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי נְפוּל.
Rather, if Rabbi Ḥanina’s ruling was stated, this is how it was stated: The Sages taught that one must proclaim his find only when he finds coins of different sizes minted by one king, which are similar to coins minted by three kings. But if they are coins of the same size minted by one king, he is not obligated to proclaim his find. The Gemara elaborates: According to this interpretation, what are the circumstances of coins that are arranged in well-ordered towers and which one must proclaim? It is when the bottom coin is broadest, and the intermediate-sized coin is atop it and the smallest coin is atop the intermediate one, as we say: They were placed there and are not lost at all. But if one finds coins minted by one king, each of them sized like the other, even if each is placed upon the other, those coins belong to the finder. The reason is that it is possible to say that it is happenstance and they fell together, so their arrangement is not a distinguishing mark.
של מלך אחד כעין שלשה מלכים – כלומר אפי׳ הן של מלך אחד שצורת שלשתן שוה והן כעין שלשה מלכים שחלוקין ברחבן ודומין לג׳ מטבעות.
ה״ג: והיכי דמי כגון שעשויין כמגדלין להכריז.
דכולהו כי הדדי נינהו – שוין ברחבן.
אע״ג דכי הדדי מנחי – זה על זה ולאו משלחפי.
אימור [אתרמויי] אתרמי – דהכי נפל ואין זה הינוח וסימן אין לו בהם ואפי׳ מקום דלא ידע היכן נפל.
בגמרא אימא אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפל. ולכאורה יש לתמוה דמשמע מהכא דכיון דמספקא לן מלתא אי הוי דרך נפילה ונתייאש או דרך הינוח ולא נתייאש אפ״ה הוי של מוצאו ובכולהו פרקין משמע דלעולם לא זכה המוצא אלא היכא דידעינן בודאי שכבר ידעו בו הבעלים ונתייאשו וכן משמע בסוגיא דיאוש של״מ וי״ל דשאני הכא דדרך הינוח לא שכיח כיון דהוא בדוכתא דשכיחי אינשי ויותר יש לתלות בנפילה היכא דאפשר ודו״ק:
אלא יש לתקן את הגירסה ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר, כך נאמר]: לא שנו אלא אם שלושת המטבעות היו של מלך אחד כעין שלשה מלכים, אבל אם היו של מלך אחד סתם — אינו חייב להכריז. והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] ענין שעשויין כמגדלים? רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא [הרחב שבהם — תחתון, והאמצעי — עליו, והקטן — על האמצעי]. דאמרינן [שאומרים אנו]: ודאי אנוחי אנחינהו [הניח אותם] בעליהן שם, ולכן אינם אבידה. אבל אם היו המטבעות של מלך אחד, דכולהו כי הדדי נינהו [שכולם הם זה כמו זה] אף על גב דמנחי אהדדי [אף על פי שהם מונחים יחד] — הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפול [אמור שמא הזדמן הדבר וכולם כאחד נפלו] והסתדרו זה אחר זה, ואין בכך סימן.
Rather, if Rabbi Ḥanina’s ruling was stated, this is how it was stated: The Sages taught that one must proclaim his find only when he finds coins of different sizes minted by one king, which are similar to coins minted by three kings. But if they are coins of the same size minted by one king, he is not obligated to proclaim his find. The Gemara elaborates: According to this interpretation, what are the circumstances of coins that are arranged in well-ordered towers and which one must proclaim? It is when the bottom coin is broadest, and the intermediate-sized coin is atop it and the smallest coin is atop the intermediate one, as we say: They were placed there and are not lost at all. But if one finds coins minted by one king, each of them sized like the other, even if each is placed upon the other, those coins belong to the finder. The reason is that it is possible to say that it is happenstance and they fell together, so their arrangement is not a distinguishing mark.
הכל
(13) וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נַמֵי מַכְרִיז. מַאי מַכְרִיז? מִנְיָן. מַאי אִירְיָא תְּלָתָא, אפי׳ אֲפִילּוּ תְּרֵין נַמֵי! אֲמַר רַבִּינָא: טִבְעָא מַכְרִיז.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if the coins were minted by one king, one is also obligated to proclaim his find. The Gemara asks: What does one proclaim in order to invite the owner to describe his item? The Gemara answers: He proclaims that he found coins and the owner specifies the number of coins. The Gemara asks: If so, why does the mishna specifically teach a case where one found three coins when even if one found two coins they could be identified by their number? Ravina said: Since the finder proclaims that he found coins, using the plural term, indicating that there were at least two coins, if the owner claims that he lost two coins, the default of the plural term, he is not providing a distinguishing mark. Therefore, the mishna teaches a case of three coins.
אפי׳ של מלך אחד מכריז – הואיל ומטבעות הוו זו ע״ג זו יש כאן סימן דלא אתרמי דנפול הכי.
ופרכינן מאי מכריז מנין – כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו ע״ג זו מצאתם.
טבעא מכריז – מטבעות מצאתי הלכך תרי לאו סימנא הוא דמיעוט מטבעות ב׳.
מאי מכריז מנין פירוש מי שאבדוא לו שלשה דבריםב יביא סימנן ויקחםג, אקשינן אי הכי מאי איריא נקיט תנא תלתה אפילו תרי נמי אמר רבינא טיבעא מכריז, מי אבדו לו מטבעות יביא סימנן ויקחם, ומשום הכי נקיט תלתה, דמטבעות משמע תרי. מקצת פיר׳ כך דינו של מוצא, מי שמוצא יותר מזוז צריך להכריז טיבעי מצאתי מי יאמר כמה הןד, הילכך אם הן שנים אין צריך להכריז, דחישינן לרמאי שלא יחשב אדם בלבו סתם טיבעי שנים ויאמר שלי הן, משנים ואילך יכריז [כה, ב] נירונית פירוש מטבע נירון קיסר. עד הנה מפרוש רב״ס.
בדליתא אוגנים פירוש אוגן [בתרגום: הוא הטבעת, ונגזר אוגן מעוגן, כל דבר המעכב דבר מלהישפך ולאבד, בחילוף אלף בעין].
א. פירש כרש״י דקאי על המוצא שהוא מכריז מנין, אבל בר״פ (ועי׳ גם לעיל בר״פ כ, כ ד״ה מאי מכריז) הסביר דקאי על בעל האבדה שהוא נותן סימן מנין, ועיין ברמב״ן.
ב. לכאורה פירש הכא רבנו כדעת ר״י לקמן כח: דס״ל אבידתא מכריז, ודלא כר״נ דאמר גלימא מכריז, דפורטים את שם האבדה כדי שיתעורר לזה בעל האבדה (- מאירי שם) אולם בריטב״א שם כתב דלא נחלקו ר״י ור״נ אלא אחר שרבו הרמאין אבל מן הדין לכו״ע גלימא מכריז וכדאמר רבינא טיבעי מכריז. וא״כ מבואר דדוקא בדברי רבינא התחדש דמכריזים את שם האבדה, אבל בס״ד דגמ׳ דסתם מכריז מנין א״כ לא מכריזים את שם האבדה, ועיין בתוס׳ רא״ש, אבל ברש״י ד״ה ופרכינן מבואר דגם כשאמרו בגמ׳ מנין, אומר המכריז שמצא מטבעות, ועיין בנמוק״י ובר״ן, ועיין בסמ״ע רסז סק״ה.
ג. ומבואר קצת דלשון ההכרזה הוא שאומר שבעל האבדה יביא סימנים ויקחם, וכן דייק בספר אבן הטוען מהרמב״ם (פי״ג ה״א) המוצא אבדה וכו׳ חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול וכ״כ בהלכה ב׳ שם כיצד מכריז וכו׳ יבוא ויתן סימנים ויטול וצ״ב בזה, ואפשר דבא לומר בזה לאובד שהוא רוצה להחזיר לו את האבדה, אולם היכא דמוכחא מילתא דרוצה לקיים מצוות השבת אבדה לא בעי להכריז בנוסח זה, ועיין בהערה הבאה.
ד. עיין הערה קודמת. ומשמע הכא ברבנו שהמוצא אומר לבעל האבדה איזה סימן ליתן, ועיין לעיל כב, ב גם בלשון תד״ה אי שכתב: דזה מכריז שאותו שאבד יתן סימן מקום, ובלשון רש״י (שם) ד״ה מה שכתב: יבא ויאמר מה איבד.
והא דאמרי׳ מאי מכריז מנין. פרש״י ז״לא שמכריז כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זה על גב זה מצאתם. ודחי׳ טיבעי מכריז, מטבעות מצאתי וזה אומר ג׳ היו וזו על גב זו מצאתםב. וא״כ הא דרבינא לא אתיא כהילכתאג. ודחויה היא לומר דמנין לא הוי סימן. ותמהתי על רבי׳ הגדול ז״ל שפסק הלכה כןד. וכן כתב נמי הא דאמרי׳ בפ״קה שטרי מכריזו, ותו מתני׳ נמי קשיא דקתני תכריך ומפרש בברית׳ז ג׳ כרוכין, למה לי סימן כריכתן תיפוק לי משום מנין. וכן נמיח למה לי עשויין כמגדלין לימא מנין. תו למה ליה למימר ג׳ היו ועשויין כמגדלין, בעשויין כמגדלין בלחוד סגי דהא הוי סימןט. ואיפשר לומרי שכשאינם עשויין כמגדלין הרי אלו שלו, משום דאמרי׳ כיון דדרך נפילה הוא המוצא סבור שאינו יודע מנין שאחד אחד נפלו ממנו, וכשהן עשויין כמגדלין יודעכ מניןל. ואינו נכון.
והראב״ד ז״ל פי׳ כך, מאי מכריז מנין. מי אבדומ שלשה שטרות או שנים, וזה נותן סימן בכריכתן אי דמונ אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה. שטרי מכריז, ונותן סימן במניןס, הילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט ג׳ ע״כ. וזה הפי׳ אינו עולה יפה דתכריך ואגודה ומגדלים לסימן קתניע.
ולי נר׳פ שפי׳ מאי מכריז מנין כפי׳ מאי מכריז מקום שאמרו למעלה בגמ׳צ, ולר׳ יוחנן אקשי׳ק. כלומר לר׳ יוחנן דאמר אפי׳ של מלך אחד חייב להכריז, מאי מכריז, מנין, דודאי של מלך אחד אע״פ שעשויין כמגדלין לאו דרך הנחה הוא אלא דרך נפילה הוא. דכל דאיפשר למיתלי בנפילה תלינן, דלא עביד איניש דמנח זוזי הכי וכדאמרי׳ אימר איתרמו ונפלו אהדדי, אלא משום הכי חייב להכריז שאפי׳ נפלו ממנו יש לו בהן סימן מנין שכשמשמש בכיסו מיד ידע שנפלו ממנור. אי הכיש אפי׳ שנים נמי, ומפרקי׳ טיבעא [מכריזת] הילכך בשנים ליכא סימן מנין ומשום הכי תנן ג׳. והא דבעי זו על גב זו משום שאם היו מפוזרין שמא יותר היו, ומי שמצא האחרים לא מצא אלו, או שמא פחות מכאן היו ומאחר נפלו כאן מקצת, אי נמי בשתי נפילות נפלו ממנו וממשמש בנתים ואין לו מנין בהם.
וכן פי׳ מאי מכריז מנין שבפ״קא דאמרי׳ מעיקרא ג׳ קשורין, ואקשינן למה לי קשוריןב דאי משום שהקשר סימן, ומפרקי תני ר׳ חייא כרוכין וכו׳, ובודאי לאו משום סימן כריכה דהא כולהו נמי הכי כריכי. ואקשי׳ אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז, מניןג, אפי׳ תרין נמי, ומפרקי׳ שטרי מכריז, הילכך ג׳ דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. נמצא עכשיו שאין מכריז משום מנין אלאד בקשר כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין, או בדרך הנחה כגון צבורי פירות, ומטבעות זו על זו, אבל כל שמפוזר אינו חייב להכריז עליו משום מנין שלו. גם לשון הראב״ד ז״ל במאי מכריז מנין עולה הוא בזהה, אלא שאין עשויין כמגדלין דר׳ חנינא בשל ג׳ מלכים אלא לסימן גמורו.
א. בד״ה ופרכינן.
ב. ליתא ברש״י שלפנינו. והוא ברש״י על הרי״ף.
ג. דא״כ לרבינא אין המנין לבדו סימן עד שיאמר ג״כ צורת הנחתם. ואינה כהלכה דמנין לבדו הוי סימן. וראה בדברי רבינו לעיל כג, ב בד״ה להוי קשר סימן.
ד. הרי״ף [יג, ב] דפסק כרבינא דטיבעא מכריז. ואי כדפרש״י אינה להלכה. וראה בנמוק״י, וברי״ף לעיל [יב, ב בדפי הרי״ף] דפסק דמנין הוי סימן.
ה. כ, ב.
ו. ברש״י שם בד״ה שטרי, וראה שם ברי״ף [יא, ב] ובב״ח.
ז. שם.
ח. ובכתי״א 2 ובכ״י ברלין: עשויין כמגדל ליכא מנין.
ט. ובר״ן כתב בשיטת רש״י דעשויין כמגדלים אינה סימן גמור. וכ״כ בנמוק״י וכ״ה הדרישה בסי׳ רסב יב בשם הרא״ש. [וכ״ה בתוה״ר בסוגיתנו]. ואה דכתב רש״י בד״ה והוא דמגדל לחודיה הוי סימן, ביארו בדרישה שם דהוי דוקא בג׳ מלכים, משא״כ לר׳ יוחנן דהוי של מלך אחד בעינן מנין.
י. וכ״כ בתוס׳ בד״ה והוא. וברא״ש בסי׳ ח׳ וברשב״א ובריטב״א.
כ. ובכתי״א 2: מניינם וכצ״ל.
ל. ולפי״ז אינו צריך לומר רק מנינם. ואה דבעינן כמגדלים דידע המוצא דדרך הינוח הוא ויכריז. וכן ההיא דלעיל [כ, ב] בכריכות דבעינן קשורים ומנין. דאי לאו דקשורים לא הוי ידע המאבד שנמצאו כולם במקום אחד. ואינו כפרש״י דפירש דבעינן שיאמר המנין וצורת הנחתם. וראה בריטב״א דכתב בפרש״י דבאמת עיקר הסימן הוא המנין ואה דבעינן שיאמר שניהם דאי לא ידע צורת הנחתם הוי ראיה דלאו הוא הניחם.
מ. ובכ״י ברלין: שאבדו לו. וכצ״ל.
נ. לפנינו בגמ׳: דרמו.
ס. ובכי״א 2 חסר עד ולהכי והוא מטעות הדומות.
ע. דלשיטתו הוי קושית הגמ׳ מאי מכריז על המשנה. ובמשנה הא איכא סימן במגדל ומאי מתרצינן דדוקא מנין סימן.
פ. וכ״ה ברשב״א בריטב״א ובר״ן. וכ״כ בתוס׳ ר״פ.
צ. כב, ב.
ק. ולכאורה גם לשיטת רש״י קושית הגמ׳ ״אפי׳ תרין נמי״ הוי לר״י בדוקא. דלר׳ חנינא ל״ק כיון דמכריז כך וכך מטבעות מצאתי ואי הוי שנים ידע דהוי כמגדל, דאי לאו לא היה מכריז. ובשלמא בג׳ כיון דאיכא נמי צורת סולם וכדו׳ איכא סימן במגדל. אבל בשנים וודאי הוי כמגדל ואינה סימן משא״כ לר״י דאף במלך אחד ומטבעות שוות מכריז, א״כ בשנים נמי איכא סימן אי הוי כמגדל דר״ח או כר״י. וקושית הגמ׳ דיכריז בשנים הוי דוקא לר״י. וראה בפנ״י.
ר. ודוקא במעות דרגילים למשמש בהם בכל שעה הילכך אפי׳ בנפילה יודע מנין נפילתם.
ש. צ״ל ואקשינן אי הכי.
ת. ליתא בכתי״א 1.
א. כ, ב.
ב. ובכת״י ברלין וודאי משום וכו׳ ולפנינו שם ש״מ קשר סימן.
ג. ולפנינו: מאי איכא תלתא אפי׳ וכו׳.
ד. ובכת״י ברלין: אלא בקשור וכצ״ל.
ה. צ״ל כזה.
ו. וכ״כ הר״ן וכ״כ הסמ״ע בסי׳ רסב סקכ״ה בשיטת הרמב״ם בהלכות גו״א פט״ז ה״ב, וכ״ה בשו״ע שם סקי״ב. ודלא כרא״ש, ראה הערה 156.
מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. יש מי שפירש מאי מכריז המוצא מנין שאמר כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלי הן ומונחין זה על גב זה מצאתם אי הכי אפילו תרי נמי ופריק מטבעי מכריז וזה בא ואומר כך וכך הן וכיון שכן אי שנים הן לא הוי סימן מנין דמידע ידע דמיעוט מטבעי שנים ולפיכך אינו חייב להכריז ומונחין זה על גב זה דקתני לאו סימן קאמר אלא דאי עשויין כן איכא למימר דלאו דרך נפילה נינהו וכשאינן עשויין כן המוצא אומר דרך נפילה הן ולא ידעינן מניינן ונתיאשו מהן הבעלים. וכן פירש הראב״ד למעלה בשלהי פרק קמא גבי שטרות דאמרינן לעיל מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה אי הכי אפילו תרי נמי ופרקינן שטרי מכריז ונותן סימן במנין והילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלין לסימן. ורש״י פירש רבינא אמר טיבעא מכריז כלומר זה מכריז מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם. והקשה הרמב״ן ז״ל אם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא בעלמא הוא דהא קיימא לן מנין הוי סימן ותו במטבעות למה לי מנין תיפוק ליה דעשויין כמגדלין הוי סימן ובהכי בלמוד סגי. ופירש הוא ז״ל דמאי מכריז מנין פירושו כפירוש מאי מכריז מקום וכו׳. הרשב״א.
וזה לשון הרמב״ן: והא דאמרינן מאי מכריז מנין פירש רש״י שמכריז כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זה על גב זה מצאתם ודמינן טיבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה אומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם ואם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא היא לומר דמנין לא הוי סימן. ותמהתי על רבינו הגדול שפסק הלכה כן וכן כתב נמי הא דאמרינן בפרק קמא שטרי מכריז ותו מתניתין נמי קשיא דקתני תכריך ומפרש בברייתא שלשה כרוכין למה לי סימן כריכתן תיפוק לי משום מנין. וכן נמי למה לי עשויין כמגדלין לימא מנין ותו למה לי למימר שלשה היו ועשויין כמגדלין בעשויין כמגדלין בלחוד סגי דהא הוי סימן. ואפשר לומר שכשאינם עשויין כמגדלין הרי אלו שלו משום דאמרינן כיון דדרך נפילה הוא המוצא סבור שאינו יודע מנין שאחד אחד נפלו ממנו וכשהן עשויין כמגדלין יודע מניינם. ואינו נכון. והרב אב ב״ד פירש כך מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה. שטרי מכריז ונותן סימנין במנין הילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה. עד כאן. וזה הפירוש אינו עולה דתכריך ואגודה ומגדלין לסימן קתני. ולי נראה שפירוש מאי מכריז מנין כפירוש מאי מכריז מקום שאמרו למעלה בגמרא ולרבי יוחנן אקשינן כלומר לרבי יוחנן דאמר דאפילו של מלך אחד חייב להכריז מאי מכריז מנין דודאי של מלך אחד אף על פי שעשויין כמגדלין לאו דרך הנחה הוא אלא דרך נפילה הוא דכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה הכי וכדאמרינן אימר איתרמו ונפלו אהדדי אלא משום הכי חייב להכריז שאפילו נפלו ממנו יש לו בהן סימן מנין שכשמשמש בכיסו מיד ידע שנפלו ממנו אי הכי אפילו שנים נמי ומפרקינן טיבעי הילכך בשנים ליכא סימן מנין ומשום הכי תנן שלשה. והא דבעי זו על גב זו משום שאם היו מפוזרים שמא יותר היו ומי שמצא האחרים לא מצא אלו או שמא פחות מכן היו ומאחר נפלו כאן מקצת אי נמי בשתי נפילות נפלו ממנו ממש ומשמש בינתים ואין לו מנין בהם. וכן פירש מאי מכריז מנין דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין דאי משום שהקשר סימן ומפרקינן תני רבי חייא כרוכין וכו׳ ובודאי לאו משום סימן כריכה דהא כולהו נמי הכי כריכי ואקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. נמצא עכשיו שאין מכריז משום מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות או מטבעות זו על זו אבל כל מח שמפוזר אינו חייב להכריז עליו משום מנין שלו. גם לשון הרב אב ב״ד במאי מכריז מנין עולה הוא כזה אלא שאין עשויין כמגדלין דרבי חנינא בשל שלשה מלכים אלא לסימן גמור. עד כאן.
וזה לשון הר״ן: מאי מכריז מנין פירש רש״י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן והכי פירושו האי מוצא מאי מכריז מנין כלומר כך וכך מטבעות מצאתי וסבירא ליה דהכי מכריז משום דכל מה שמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד ובלבד שישאר לאובד סימן עושה כן הילכך ודאי הכא מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלין היו או זה על גב זה היו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון שכן למה לי תלתא אפילו תרי נמי יכול ליתן בהם סימן זה ומשני טיבעי מכריז כלומר ודאי כל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב וכמו שאתה אומר ומשום הכי מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היה אבל מניינם אינו יכול לפרש שאם כן לא ישאר לאובד סימן גמור שנסמוך עליו בפני עצמו דעשויין כמגדלין וזה על גב זה אינו סימן גמור ולפיכך מכריז טיבעי סתם והאובד נותן סימן שלשה היו ועשויין כמגדלין אי נמי זה על גב זה היו וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא שלשה אבל שנים לא דאין טבעי פחות משנים. זהו תורף פירושו ז״ל. ולא ידעתי מהיכן לו לרב דפירש רש״י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן דהא כתב רש״י ופרכינן מאי מכריז מנין כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתם עד כאן. הא קמן דלא נקיט אלא לישנא דרבי יוחנן. ואפשר דמשום דלא פירש רש״י כהרמב״ן כתב כן דלהרמב״ן זה על גב זה אתרמויי מיתרמי שפיר ולא הוי סימן כלל וכמו שהאריך ואלו רש״י כתב דמטבעות זו על גב זו הוי סימן דלא מיתרמי דנפיל הכי ומיהו כי דייקת שפיר בלשון רש״י תמצא דלפירושו נמי לא פריך אלא לרבי יוחנן והכי פירושא דשמעתין לדעת רש״י לרבי יצחק ולרבי חנינא דוקא כמגדלין הויא סימן וכי מנחי הכי לא הויא דרך נפילה ואין מגדלין (אלא) בפחות משלשה רויחא תתאה ומציעאה עילויה וזוטא עילויה מציעאה אבל תרי אפילו רויחא תתאה לא הויא סימן ולא דרך הינוח. תדע דהא אפילו תלתא או טפי זו על גבי זו דלא הויא סימן ולא זו מוציאנו מידי ספק נפילה דלא אפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה והילכך לדידי לא פרכינן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. ואם תאמר ומאי סימנא כיון דלא מכרזינן אלא בשלשה ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה בודאי יודע דשלשה הוו ועשויין כמגדלין. ויש לומר דהא איכא נמי כסולם וכאבני בית קוליס דמכריזין וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא ומכל מקום נמצא דלרבי יוחנן ולרבי חנינא בכל גוונא דמכריזין כשזה בא ונותן סימן דכמגדלין היו עשויין בהכי סגי ונוטל ודוקא שלשה הוו כמגדלין אבל שנים לא הוו כמגדלין. ומיהו רבי יוחנן סבירא ליה דאפילו שוין ברחבן כעין של מלך אחד כיון דהוו זו על גב זו יש כאן סימן דלא איתרמי דנפיל הכי וכיון דסבירא ליה דאפילו בכהאי גוונא יש כאן סימן ואין לחוש לנפילה מעתה אפילו תרי נמי לא איתרמי דנפול הכי. ולהכי פריך עלה מאי מכריז מנין דאיהו מכריז כך וכך מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתה דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד יקרב וכמו שכתב הר״ן וכדכתיבנא אי הכי קשיא מאי איריא שלשה אפילו שנים נמי הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא הנחתן זו על גב זו. ומשני טבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו ומונחין זו על גב זו היו הילכך דוקא שלשה אבל שנים מידע ידיע דמיעוט מטבעות שתים. וקשה לפירושו אמאי צריך תרתי מנין והנחה בשלמא הנחה לבדו לא סגי כיון דלא הוו כמגדלין אלא הנחה זו על גב זו לא שמיה סימן אבל מנין לבדו הוי סימן.
ותירץ הריטב״א ז״ל דאיברא דהמנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כיון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. זו היא שיטת רש״י ז״ל אבל התוספות לא פירשו כן וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.
עוד כתב הר״ן ואיכא למידק עליה וכו׳. לפיכך פירש הרמב״ן ז״ל דהאי מאי מכריז מנין הכי קאמר משום מאי מכריז משום מנין דומיא דמאי דאמרינן וכו׳ ולרבי יוחנן פריך דבשלמא לרבי חנינא דבעי עשויין כמגדלין כשהן שלשה סימן גמור הוא זה ומשום הכי מכריז אבל בשנים אינו סימן שאין זה מגדל אלא לרבי יוחנן דלא בעי אלא זה על גב זה הא ודאי לאו סימן הוא דאי נמי דרך נפילה הוה איתרמויי מיתרמי ואם כן משום מאי מכריז כלומר אי זה סימן יתן האובד ויצטרך זה להכריז בעבורו ודאי מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי הוי מנין סימן. ואמרינן דטבעי מכריז ומשום הכי לא הוי מנין סימן בפחות משלשה. ואם תאמר כיון דחיישת להו שמא בנפילה באו ומשום הכי סביר לך דזה על גב זה לא הוי סימן היכי הוי מנין סימן ומאי שנא ממעות מפוזרין דהרי אלו שלו וכי תימא שאני הכא דמכונסין וכי מי יודע דבבת אחת נפלו לו. ויש לומר דכיון דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ואנו רואין אותן כולן כאחד אנו תולין לומר שזה ממשמש בכיסו תדיר ולאלתר ראה שנפלו ממנו ויש לו בהן סימן מנין שיודע הוא שבבת אחת נפלו והמוצא אותן ימצא את כולן ולא מייאש אבל במפוזרין הדבר מוכיח שהרבה נפילות היו והוא גם כן מתיאש ואומר שמא לא ימצאם אדם אחד לכולן כדי שיאמר לו מניינן. והא דאמרינן בפרק קמא מאי מכריז מנין גבי שטרות על דרך זה פירושה דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין ודאי מפני שהקשר סימן שמעת מינה וכו׳ ומפרקינן תאני רבי חייא כרוכין וכו׳ ומשום הכי מקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין דודאי לאו משום סימן כריכה מכריז דהא כולהו נמי הכי כריכי אי הכי אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן של מנין דשמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו שאין סימן מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו אבל כל מה שמפוזר אין חייב להכריז עליו משום מנין שלו. עד כאן.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: מאי מכריז מנין פירש רש״י דברים כפשוטן ומאי מכריז המוצא מנין אמר כך וכך מטבעות מצאתי והלה אומר מונחין כמגדלין וכיוצא בו היו ופרכינן אי הכי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ותיהוי הנחה סימן דבשלמא אי הוי מנין סימן תרי לא הוי סימן. אלא אמר רבינא טיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן כך וכך הוי וכך וכך היו מונחין. והקשו על פירושו אם כן אליבא דרבינא אין מנין לבדו סימן עד שיאמר גם כן הנחתן והא קיימא לן דמנין לבדו הוו סימן. ולפיכך פירשו דהכי קאמר טיבעי מכריז והלה אומר כך וכך היו ולא צריך עוד. והא דבעינן מונחין כמגדלין משום דכי משכח להו הכי יש לסמוך על המנין דאי לא דרך נפילה היו ואין המנין סימן. ויש לתרץ פירוש רש״י ז״ל דלעולם המנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כגון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. כן נראה לי.
ומיהא לא ניחא האי פירושא לבעלי התוספות משום דבעיקר נוסחי גרסינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולא גרסינן אלא דאלמא דלא הדרינן ממאי דאמרינן מעיקרא דמכריז מנין. ותו מדלא אמרינן אי הכי תרי נמי. לכך פירשו משום מאי מכריז כלומר מהו הסימן שיש לבעל האבידה לומר ומהדרינן דמשום מנין ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז וכיון דהלה מכריז טיבעי מיעוט טיבעי שנים ותרי לא הוי סימן מנין. ואף בתוספות פירשו כי בעל האבידה צריך שיאמר מנין והנחה כפירוש רש״י. ומיהו קשיא טובא אמאי לא הויא הנחה סימן כיון דהא ודאי סימן יפה כיון דעשויין כמגדלין וכיוצא בו. והרמב״ן פירש דהכא אליבא דרבי יוחנן הוא דשיילינן משום מאי מכריז דלדידיה אין הנחה דזו על גב זו ראיה גמורה כיון שאין עשויין כמגדלין ומשום הכי שיילינן משום מאי מכריז ואמרינן דטיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן ותו לא צריך לומר הנחה. והנכון יותר לפרש משום מאי מכריז ומהדרינן דמכריז משום מנין וחדא מינייהו נקט וכל שכן דהויא הנחה סימן דהויא הוכחה טפי ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולפיכך לא הויא מנין סימן בשנים והוא הדין דהנחה לא הויא סימן בשנים דהא קרוב הדבר דשנים בלחוד הכי מיתרמי ובשלשה הוא דהוי סימן ההנחה הילכך זה מכריז טיבעי מצאתי וזה אומר כך וכך היו אי נמי מונחין כך וכך היו. וכן פירשו בתוספות האחרונות. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: מאי מכריו מניה פירש הקונטרס לפי שיטתו מאי מכריז כלומר מצאתי שלשה מטבעות ובעל האבידה אומר עשויין כמגדלין ולפירוש התוספות הוי פירוש מאי מכריז כלומר משום מאי מכריז וכו׳. מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דמכריז אבידה מצאתי ומשום הכי פריך ומשני טיבעא מכריז פירוש שיאמר מטבעות מצאתי ובעל אבידה אומר שלשה הן והשתא ניהא דדוקא שלשה אבל שנים לא הוו סימן דמיעוט מטבעות שנים. ואם תאמר שמעת מינה מנין הוי סימן. יש לומר דמהכא ליכא למשמע מינה דמצינן למימר כשהוא אומר את המנין צריך לומר דהן עשויין כמגדלין אבל מנין לחודיה לא הוי סימן. ואם תאמר למאן דאמר מנין הוי סימן למה לי עשויין כמגדלין. יש לומר דמחמת שהן עשויין כמגדלין הוא דהויא דרך הינוח הוי המנין סימן דאי אינן עשויין כמגדלין דהוי דרך נפילה לא הוי סימן דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא. ואם תאמר למאן דאמר מקום הוי סימן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דהמקום הוי סימן. יש לומר דבתרי אין המקום סימן דאימר איתרמי ונפול אבל בשלשה המקום הוי סימן דאיכא למימר דודאי הינוח הוא. והא דמתרץ רבינא טיבעא מכריז הוה מצי לשנויי כדפירשתי דתרי איתרמי ונפול להיות כמגדלים אלא מתרץ לו האמת. עד כאן.
והתוספות שלנו כתבו וזה לשונם: והוא שעשויין כמגדלין. אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפילו עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאיתרמי הכי אם כן לקמן מאי פריך אדרבי יוחנן מאי איריא תלתא אפילו בתרי סגי. ויש לומר דשפיר משני טיבעא מכריז. עד כאן. פירוש לפירושו הא כתיבנא לעיל.
וזה לשון הרא״ש: אמר רבינא טבעי מכריז ומנין הוי סימן והא דבעינן כמגדלין לאו לסימנא אלא שמתוך כך ידעינן שהוא דרך הינוח ולא דרך נפילה דאי הוו דרך נפילה לא היה יכול ליתן סימן דשמא לא נפלו כאן. ואם תאמר כיון דדרך הינוח הוא אם כן לרבא דאמר מקום הוי סימן אפילו תרי נמי וכי תימא בתרי מיתרמי דנפלי כמגדלין אם כן אמאי דחקו לומר טבעי מכריז לימא דמנין מכריז ומגדלין הוי סימן ותרי מיתרמי דנפלי. ויש לומר דאין הכי נמי דמצי למימר הכי אלא האמת קא מתרץ דמנין הוי סימן ולא מגדלין ומכל מקום מהכא לא מצי למפשט דמנין הוי סימן דמצי למדחי דתרווייהו בעינן מנין ומגדלין. ואם תאמר לרב יהודה דאמר לקמן אבידה מכריז ולא גלימא משום דחיישינן לרמאי אם כן הכא נמי לא היה לו להכריז טיבעא. ויש לומר דרבנן לטעמייהו דאמר לקמן בהאי שמעתא דגלימא מכריז אי נמי לאו דוקא נקט טיבעי אלא כלומר מכריז אבידות מצאתי או חפצים מכריז דכשאדם מוצא שני חפצים אם היה מכריז אבידה אם כן היה מטעה את בעל האבידה. עד כאן.
וזה לשון הראב״ד ז״ל: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ואי אמרת דילמא מכריז מקום ולא מצי לאקשויי דתרי דרך נפילה הם דאיתרמי ונפלי אהדדי אבל מנין לא הוי סימן אלא משום דרב ששת פשיט לה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן ואשכחן נמי בברייתא דלעיל במה דברים אמורים בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז משום דמנין הוי סימן והוא דלא אכריז בדי משום הכי אמר מנין. עד כאן.
ובספר אחר מספרי הראב״ד ז״ל כתוב הגהה על דברי הראב״ד ז״ל הנ״ל וזה לשונו: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי לרבי יוחנן מקשה דאמר אפילו כעין של מלך אחד והא ודאי לאו סימן הוא דאורחיה דאיניש דמנח להו הכי אלא אמאי מכריז משום סימן של מנין אי הכי אפילו תרי נמי טיבעי מכריז ואי אמרת לרבא יכריז מקום. אפשר מפני שהם דבר מועט אין מקומן מסויים ואין אדם זוכרו ומתיאש מהן. וטעם יפה הוא לכל דברים קטנים.
והפירוש שבפנים לא מחוור שהרי לרבי יוחנן אנו מקשינן דליכא סימן מגדלים ואם כן תלתא נמי דרך נפילה הן ובנפילה אין סימן לא של מנין ולא של מקום. דוק ותשכח. עד כאן.
כשיר שהוא כמו שלשלת שנים זה נכח זה ואחד משוך קימעא כלפי חוץ. כשורה כולם מכוונים זה נכח זה.
כחצובה עיגול. כסולם כולם זה על גבי זה אלא שהן נמשכין לאחוריהן מעט מעט כל אחד מחברו כשליבות הסולם הסתום. והיינו דפשט רב נחמן כל שאלו מכניס קיסם תחתיהן וניטלין בבת אחת והיינו כסולם וכן כאבני בית קוליס הוי סימן והא דאמר רבי יצחק לעיל דבעינן עשויין כמגדלין כשהן זו על גבי זו דההוא אימר איתרמי דנפלי אהדדי ודרך נפילה הוא אבל אפשר שיש ענינים אחרים שהן נראין דרך הנחה ומכריז מנין. הראב״ד ז״ל.
הא דבעי רבי ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם. והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז לא כתבן הרי״ף ז״ל כלל ואיני יודע למה ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם. ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס ושמא היה בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו. ועדיין קשה לי אי הא דרב נחמן דלא כברייתא דעשויין כמגדלין לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטוה לרבי ירמיה מינה כולהו דאינו חייב להכריז ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז ודיוקא דסיפא משמו אינו חייב להכריז אלא שרבי יצחק מגדלאה פריש ואמר תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן לא סבירא ליה הכי אם כן מה ראה הרב לסמוך על רבי יצחק מגדלאה ולדחות הא דרב נחמן ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה. הרשב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
לכאורה היה נראה לבאר דהגמ׳ מקשה דמהמשנה מבואר דאם מצא כלי ולפניו פירות ובא בעל הכלי ונתן סימן לכלי מחזירים לו את הכלי והפירות של המוצא. ואילו בברייתא איתא דחייב להכריז וינתנו המעות לבעל הכיס. דמהברייתא משמע דמכיון שהפירות מוטלים הם בקרוב לכלי יש ראייה ובירור שבאו מן הכלי. ורב זביד מתרץ דבמשנה מיירי בכובא וכיתנא, ואם היה הכיתנא מאותו הכלי היה קצת ממנו נשאר בתוך הכלי, וממה שאין כיתנא בכלי אלא הוא מוטל לפני הכלי יש הוכחה דלא בא הכיתנא מכלי זה, ומשו״ה הרי אלו שלו. ומבואר לפי״ז דרב זביד סובר ד״קרוב״ הוי ראייה ובירור שבאו מן הכלי, אא״כ יש הוכחה כנגדה. ורב פפא מפרש דהא והא בצנא ופירי והא דמחזירין הפירות או המעות לבעל הכלי היינו היכא דאישתייר בכלי, דאזי יש הוכחה שבאו מן הכלי. ומשמע דלרב פפא לא אזלינן בתר ״קרוב״ לבד, דבעינן עוד מקצת ראייה דהיינו דאישתיירו פירות בכלי. ורב פפא חולק על רב זביד האם אזלינן בתר ״קרוב״, דלרב זביד אזלינן בתר ״קרוב״ אא״כ יש ראייה כנגדו. ואילו לרב פפא לא אזלינן בתר ״קרוב״ לבד. והאב״א סוברת דאזלינן בתר הקרוב אא״כ יש ראייה כנגדה, ואי מהדרי אפיה או דהוי כלי דיש לו אוגנין יש ראייה כנגד הסברא דקרוב. אמנם עיין ברש״י (ד״ה והא דלא אישתייר) וז״ל כיון דסתם צנא יש לו אוגנין כפולים לתוכו אי מתוכו נפל הוה מישתייר ביה דאוגנין מעכבי ליה עכ״ל. ומבואר דרש״י מפרש דלרב פפא נמי אזלינן בתר קרוב והא דסובר דבלא נשתיירו הרי אלו של המוצא הוא משום דבדלא אישתיירו יש הוכחה כנגד הסברא דקרוב, משום דסתם צנא יש לה אוגנין. ולפי רש״י י״ל דרב זביד ורב פפא נחלקו מהו ההוכחה המבטלת הראייה של ״קרוב״, דרב זביד סובר דרק בכובא וכיתנא ולא נשתייר מידי בכלי אזי יש הוכחה ברורה המבטלת הראייה של ״קרוב״. ורב פפא סובר דאף אם לא נשתייר בכלי ויש לכלי אוגנין הוי הוכחה נגד הראייה של ״קרוב״, ואע״פ שאינה אלא הוכחה עפ״י רוב ואומדנא. ולפי רש״י אזלינן במציאה בתר ״קרוב״, אא״כ יש הוכחה כנגדה.
ועיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ גזלה ואבדה הי״ג - הי״ד) וז״ל המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז. מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות, והכלי נוטל ומכריז. שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר והרי אין בו סימן, ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז. כיצד היה אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו היה פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו. ואם היו לכלי אגנים אע״פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מן הכלי היה נשאר מהן בתוכו מפני האגנים. היו מקצת הפירות בכלי ומקצתן על הארץ חייב להכריז עכ״ל. ויש להסתפק בכוונת הרמב״ם במש״כ ״ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז״, דמשמע דהרמב״ם סובר דאזלינן בתר ״קרוב״ אא״כ יש ראייה כנגדה (ופסק כרב זביד), או״ד יל״פ דמש״כ ״ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז״ היינו דיש נמי ראייה נוספת מלבד ״קרוב״, דהרי אף במהפכי אפיה דכלי הפירות הן קרוב, ועל כרחך צ״ל דקרוב לבד אינו בירור במציאה, ובעינן ראייה נוספת, דהיינו שפני הכלי הן כלפי הפירות (ופסק כרב פפא). והיכא דאיכא אוגנין לכלי ולא נשתיירו שום פירות בכלי בטלה הראייה הנוספת, ולכן הדין הוא דהפירות של המוצא. ואי נימא דהרמב״ם סובר ד״קרוב״ בפ״ע אינה ראייה במציאה י״ל דהטעם בזה הוא משום דאיכא רוב דהפירות מעלמא (דרוב פירות מעלמא הן) כנגד הקרוב. (וכדאיתא בגמ׳ ב״ב דף כג: דרוב וקרוב, הולכים אחר הרוב עיי״ש). ועיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ גזו״א הי״ח) וז״ל גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יתר על חמישים אמה. נמצא בין ב׳ שובכות הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו בד״א בשהיו שני השובכות שוים במנינן אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אע״פ שהוא רחוק עכ״ל. ומשמע דהולכים אחר הקרוב במציאה. אמנם נראה שאין להוכיח מזה דס״ל דאף בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס, דהולכים אחר הקרוב לבד, די״ל דשאני מצא גוזל בתוך נ׳ אמה דאזלינן בתר ״קרוב״ משום דמיירי שיש ב׳ שובכות שיש בשניהם יונים והספק הוא אם הגיע הגוזל משובך זו או מהשניה, דבזה מועיל ״קרוב״ להכריע את הספק. (דאמרינן כל דפריש מקרוב פריש בדומה לדין כל דפריש מרובא פריש) משא״כ בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס דיש ספק האם הפירות והמעות מעולם היו בכלי ובכיס, דלא מהני ״קרוב״ להכריע את הספק ולומר שבאו מכלי זה או מכיס זה, דדלמא מעולם לא היו בכלי או בכיס כלל. ויתכן עוד דמש״כ הרמב״ם ״ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז. כיצד היה אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו, היה פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו״, אינו מדין ״קרוב״, אלא הוי אומדנא וראייה בעלמא. דהדין של ״קרוב״ נאמר רק בשובך וגוזלות, דאיקבע גוזלות בשובך ופריש ממנו גוזל אחד דאזי אמרינן ד״קרוב״ מכריע את הספק מאיזה שובך פריש. משא״כ בפירות שלפני הכלי ומעות שלפני הכיס שלא הוקבעו הפירות והמעות בכלי או בכיס דדילמא באו הפירות או המעות לכאן בלי הכלי והכיס, ובזה לא אמרינן כלל דיש דין ״קרוב״ לברר שבאו מן הכלי או מהכיס.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ גזו״א הי״א) וז״ל המוצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז. בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן עכ״ל. וכתב ע״ז המגיד משנה וז״ל ברייתא שם (כה.) ובהלכות. ואתפרש בגמ׳ שאם יש הוכחה באותו שאין בו סימן שאינו של אותו שיש בו סימן הרי אלו שלו וכו׳ ויתבאר לפנינו בפרק ט״ו הי״ג - הי״ד עכ״ל. ומבואר דאם מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן ובא ונתן את הסימן דנוטל אף הדבר שאין בו סימן, אא״כ יש הוכחה שאין הדבר שאין בו סימן שייך לדבר שיש בו סימן. ולכאורה מקור דין זה מסוגיין, וצ״ב מדוע הביא הרמב״ם הלכה זו כהלכה נפרדת בפרק י״ד והביא את שאר דיני הברייתא בפרק ט״ו (הי״ג - י״ד), דלכאורה זוהי אותה ההלכה שכתב בפרק ט״ו, והו״ל להביאה ביחד עם שאר דיני הברייתא. ואולי יתכן לומר דבפרק י״ד (הי״א) מיירי דמצא שני ספרים זה בצד זה ויש לא׳ מהן סימן, ומיירי דאמר את האבידה הסמוכה לזו שנתן בה סימן, ואע״ג דבעלמא לא מהני לומר את האבידה ולא לומר סימניה שאני הכא דאמר את סימני האבידה השנייה הסמוכה לה, דמועיל אמר את האבידה לקבוע את ״הקרוב״ למברר. משא״כ בפט״ו (הי״ג - הי״ד) פסק הרמב״ם דאם מצא כלי ופירות לפניו אם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז ובעל הכלי נוטל את הפירות אפילו אם לא אמר את האבידה דיש הוכחה מצד הקרוב עצמו שהפירות הן שלו כי יש שייכות בין הכלי ובין הפירות. דבפרק ט״ו מיירי שמצא שני דברים השייכים זה לזה, ואם נתן בעל הכלי סימן בכלי נוטל את הפירות דמראין הדברים שהן שלו משום שהן קרובים לכלי. משא״כ בפרק י״ד מיירי במצא שני דברים שאינם שייכים זה לזה ואין הדברים נראין מצד עצמן שהן שייכים לאדם אחד, אולם מכיון שנמצאו במקום אחד יש ראייה מצד שהן קרובים זה לזה, ואם אמר את הסימן של האבידה שיש בה סימן ואמר נמי את שם האבידה השנייה זוכה בה. דבאופן זה הקרוב ביחד עם אמירת שם האבדה הוי מברר דשני הדברים שייכים לזה האיש, וכאילו נתן בשניהם סימן.א ויתכן שמקור הלכה זו היא מאוקימתא דרב זביד דבמצא כובא וכיתנא הרי אלו שלו דאילו היה הכיתנא מהכלי היה נשאר קצת בכלי, ונראה דכובא וכיתנא הן ב׳ דברים שאינם שייכים אהדדי משא״כ כלי ופירות, והרמב״ם מפרש דרב זביד סובר דאם מצא שני דברים שאינם שייכים אהדדי במקום א׳ כגון כובא וכיתנא אם אמר את האבידה שאיב״ס נוטלה משום דקירוב מקום הוי בירורב. ואילו בפירות וכלי לא צריך לומר אפילו את שם האבידה שאיב״ס, משום ששני הדברים שייכים אהדדי ואם פני הכלי אל הפירות דמראין שהן של אדם אחד אזי בעל הכלי נוטל נמי את הפירות. ולפי״ז י״ל דהרמב״ם פסק כרב זביד (בפי״ד מהל׳ גזו״א הי״א), וכרב פפא (בפט״ו מהל׳ גזו״א הי״ד). ויל״ע בכ״ז.
רש״י ד״ה ופרכינן וז״ל כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו ע״ג זו מצאתם עכ״ל. עיין בתוס׳ ד״ה והוא וז״ל אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה וכו׳ עכ״ל. ועיין בר״ן (מובא בשיטמ״ק) וז״ל וס״ל דהכי מכריז משום דכל שמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד ובלבד שישאר לאובד סימן עושין כן הלכך ודאי הכא מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלין היו או זה ע״ג זה היו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הר״ן יסוד גדול בהל׳ השבת אבידה (אליבא דרש״י) דהמוצא חייב לקרב את הדבר לאובד ולהקל עליו בנתינת הסימן. ולפיכך באבידה שיש בה שני סימנים כגון מנין ומגדל המוצא מכריז את המנין כדי להקל על האובד, והאובד נותן את הסימן השני של המגדל. דהסימן דמנין הוא סימן יותר מובהק מהסימן דמגדל, וכדי להקל בהשבה המוצא מכריז את הסימן הכי קשה לדעת - דהיינו המנין, והאובד נותן הסימן הקל ביותר - שהיו מונחים בצורת מגדל. ונראה דהתוס׳ פליגי ע״ז וס״ל דאדרבה על המוצא להחמיר על האובד שלא להחזיר לו האבדה כ״כ בקלות ולכן אינו מכריז שום סימן בכלל ועל האובד לבא ולתת א׳ משני הסימנים מעצמו בלי שהמוצא יגלה לו שום סימן בהכרזתו.
ונראה דרש״י ותוס׳ אזלי לשיטתם, דלעיל (בדף כב: ד״ה מכריז מקום) פרש״י דהמוצא מכריז את המקום והאובד אומר את שם האבידה, דבכך המוצא מקל על האובד דאינו צריך לומר הסימן של המקום דהוא הסימן היותר קשה לזכור, אלא נותן את הסימן הקל - שם האבידה. וכמו״כ ס״ל לרש״י כאן דהמוצא מכריז את המנין - הסימן הקשה, והאובד נותן את הסימן הקל - הסימן דמגדל. אולם תוס׳ (כב ב ד״ה אי דליכא סימן) חולקים על רש״י וסוברים דהמוצא מכריז את האבידה - הסימן הקל - והאובד נותן את סימן המקום - הסימן הקשה. ומבואר דרש״י ותוס׳ נחלקו האם המוצא מכריז את הסימן הקשה או את הסימן הקל, ופליגי האם המוצא מקל על האובד להכיר את האבידה או מקשה עליו. ולפי״ז יש לעיין אליבא דתוס׳ כשיש ב׳ סימנים א׳ קל וא׳ קשה והאובד נתן את הסימן הקל האם מחזירין לו את האבידה אם אינו יודע לומר את הסימן הקשה היותר מובהק בחפץ, וצ״ע.ג ויעויין לקמן (דף כח:) דפליגי רב יהודה ורב נחמן, דלר״י אבידתא מכריז ולר״נ גלימא מכריז, דלר״י חיישינן לרמאי, ולר״נ לא חיישינן. ולכאורה נחלקו בהנ״ל - האם מקילין על האובד בהשבת אבידה או לא, דלר״נ גלימא מכריז להקל על האובד, ואילו לר׳ יהודה אבידתא מכריז כדי להחמיר על האובד שצריך האובד לתת את הסימן היותר מובהק בחפץ, וצ״ע דלכאורה היא אותה המחלוקת שבין רש״י ותוס׳ כאן, וצ״ע.
א. ואמר רבנו זצ״ל דנ״מ לגבי יונים - דבפט״ו מכיון דהיונה משתייכת לשובך ונמצאת קרוב לשובך חל דין כל דפריש מקרוב פריש. משא״כ בפי״ד דלא חל חל דין כל דפריש אלא דיש קירוב מקום וראייה בעלמא, ועוד דשאני יונה דאפשר דמעלמא קאתיא ואין העובדה שהיונה קרובה לשובך ראייה כלל אלא רק מדין כל דפריש מקרוב פריש משתייכת היונה לשובך.
ב. עיין לעיל בשיעורים דף כב: בתוס׳ ד״ה אי ובמש״כ שם בשם מרן הגר״ח זצ״ל בביאור שיטת רש״י דמכריז מקום ואומר הבעל את האבידה.
ג. ועוד אמר רבינו זצ״ל דיש לעיין אליבא דרש״י מה הדין באבידה שיש בה ג׳ סימנים האם מכריז סימן א׳ או שניים, ומסתבר שמכריז א׳ שאינו צריך להקל עליו ביותר.
ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי [גם כן] מכריז. מאי [מה] מכריז? — מכריז מנין, כלומר, מכריז שמצא מטבעות, והמאבד אומר כמה היה. ושואלים: אם כך מאי איריא תלתא [מה שייך, מדוע דווקא, שלושה] מטבעות? אפילו תרי נמי [שתים גם כן]. אמר רבינא: טבעא [מטבעות] מכריז, כלומר, המוצא מכריז: מצאתי מטבעות, וכיון שאומר בלשון רבים מובן שמצא לפחות שניים, ולכן האומר שאבד שתים אינו נותן על ידי כך כל סימן. ומשום כך, רק אם יש שלושה יש בכך סימן.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if the coins were minted by one king, one is also obligated to proclaim his find. The Gemara asks: What does one proclaim in order to invite the owner to describe his item? The Gemara answers: He proclaims that he found coins and the owner specifies the number of coins. The Gemara asks: If so, why does the mishna specifically teach a case where one found three coins when even if one found two coins they could be identified by their number? Ravina said: Since the finder proclaims that he found coins, using the plural term, indicating that there were at least two coins, if the owner claims that he lost two coins, the default of the plural term, he is not providing a distinguishing mark. Therefore, the mishna teaches a case of three coins.
הכל
(14) לבָּעֵי ר׳ רִבִּי יִרְמְיָה: כַּשֵּׁיר מַהוּ? כַּשּׁוּרָה מַהוּ? כַּחֲצוּבָה מַהוּ? כַּסּוּלָּם מַהוּ?
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one found coins config-ured like a round bracelet, what is the halakha? If they were configured like a straight line, what is the halakha? If they were configured like a triangle, what is the halakha? If they were configured like a ladder, one partially upon the other and partially protruding, what is the halakha?
בעי ר׳ ירמיה: כשיר, או כשורא, או כחצובה, או כסולם, מהו? ועלו בתיקו. פי׳ כשיר – עגול כצמידין, דמתרגמ׳ לה שירין. כשורה – זה בצד זה. כחצובה – זה למעלה מזה במקום מרודד. כסולם – נתונים כסדר בארץ והפרש ביניהן.
ערך חצב
חצב – א(עירובין פה:) מי סברת דעבידא כשורה לא דעבידא כי חצובה פי׳ כשורה כסדר כחצובה דעבידא כמין כ׳ יוני והאמצעית היא בין שתי חצרות ושתים החיצונות נמשכות ויוצאות מחוץ לחצרות ואין משתמשות החצרות הללו בתוך שני החרבות הללו אלא על ידי זריק׳ מיהו זריק׳ מן החצר על החרבה תבוא מלמעלה למטה וזריקה מן החרבה לחצר היא ממטה למעלה לפיכך זריקה של חצר היא בנחת וקרובה היא לשלשול לפיכך נותנין לה וזריקה של חרבה בקושי היא פי׳ כחצובה כג׳ רגלי קנקן כשורה עומדת על הסדר אחת עם אחת (בבא מציעא כה.) בעי רבי ירמיה כשיר מהו וכו׳ פי׳ כשיר עגול כצמידין כשורה זה בצד זה כחצובה זה למעלה מזה במקום מורד כסולם נתונין כסדר בארץ והפרש ביניהן פי׳ אחר כחצובה נעוצין על דופנן וזקופין על הארץ כדלי שחוצבין בו מים מן הנהר כסולם שמונחין מקצת זה על זה ויוצאין זה מזה בשליבות ובמעלות הוי דרך הינוח או דרך נפילה (בבא בתרא פג) כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר כחצובה פי׳ שהן משולשין שנים זה כנגד זה והג׳ יוצא זנב כמו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב. פי׳ אחר כמו בקבוק שהוא עגול כן הן עומדים בעגול ושני הפירושים ענין אחד הן.
א. [אויסהוען דרייא פיס.]
כשיר – מוטלין בעגול כאצעדה.
כשורה – זו אצל זו.
כחצובה – כג׳ רגלי קנקן כל אחד כנגד אויר של שני כזה * _ *.
כסולם – רוב אמצעי על התחתון ורוב העליון על האמצעי כמו מעלות שקורין אשקולינו״ש.
בעי [שאל] ר׳ ירמיה: מצא את המטבעות מונחים כשיר [כצמיד] בעיגול, מהו? כשורה ישרה, מהו? כחצובה [כמשולש], מהו? כסולם שהיו מונחים קצת זה על גבי זה בקו ישר אחד, מהו?
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one found coins config-ured like a round bracelet, what is the halakha? If they were configured like a straight line, what is the halakha? If they were configured like a triangle, what is the halakha? If they were configured like a ladder, one partially upon the other and partially protruding, what is the halakha?
הכל
(15) פְּשׁוֹט מֵהָא חֲדָא, דַּאֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מכָּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לָהּ קֵיסָם בֵּינֵיהֶן וְנוֹטְלָם בְּבַת אַחַת, חַיָּיב לְהַכְרִיז.
The Gemara suggests: Resolve at least one of these dilemmas, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: For any arrangement of coins such that if one were to introduce a wood chip between the coins he could thereby lift them all at once with that wood chip, he is obligated to proclaim his find. Based on that criterion, one can conclude that if one finds coins configured like a ladder, he is obligated to proclaim his find.
וזה לשון הריטב״א: כל שאלו מכניס קיסם ביניהם. פירוש והיינו כסולם ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשלחפי שלחופי מפוזרין קרי להו. ויש לומר דהתם שראשו של זה בצד עיקרו של זה או שרוכב עליו משהו אבל הכא בשחציו של זה רוכב על זה. כן פירש הרמב״ן וכן בתוספות. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: כסולם מהו. פירוש שכל אחד מונח על גבי חברו. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דמשלחפי שלחופי הרי אלו שלו ויש לומר דלעיל מיירי שכל אחד ואחד אינו מונח על גבי חברו והכא מיירי שכל אחד מונח על גבי חברו עד כאן לשונו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומעירים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] לפחות, שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לגבי מטבעות הנמצאים יחד: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהם ונוטלם בבת אחת הרי זו הוכחה שלא באקראי נפלו הרי הוא חייב להכריז. ולפי זה מטבעות הנמצאים כשורה או כסולם חייבים להכריז.
The Gemara suggests: Resolve at least one of these dilemmas, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: For any arrangement of coins such that if one were to introduce a wood chip between the coins he could thereby lift them all at once with that wood chip, he is obligated to proclaim his find. Based on that criterion, one can conclude that if one finds coins configured like a ladder, he is obligated to proclaim his find.
הכל
(16) בָּעֵי רַב אָשֵׁי:
Rav Ashi raises a dilemma:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.